לך תספר לנכד שבחרת את סבתא לפי הישבן
כל מה שנותר לי זה לאתר את הסבתא העתידית, כי בלעדיה לא אוכל לספר את סיפור הטרום-סבתא. אז אני יושב פה בבית הקפה הפינתי, כמו בכל יום כמעט בחודש האחרון, ובוחן את ישבניי הבחורות החולפות על פניי בין לגימת קפה אחת לשנייה. אחר כך עברתי לבדוק גם את המרפסות שלהן
אם יש משהו משותף לכל הסבים שלנו, זה הסיפור על אהבה גדולה שהיתה להם לפני הסבתא שלנו, אהבה מעולם אחר, אהבה שתמיד מתלווים אליה, כמו בחבילת נופש של הכל-כלול, ניעות ראש מעלה ומטה שפירושן "היא היתה כוסית אמיתית", תנועת כף יד שפירושה "זה היה מזמן" ואנחה גדולה שפירושה "סתם זונה, לא יצא מזה כלום", או "ואז נשארתי עם סבתא שלך" (אני עדיין לא סגור על התרגום הנכון).
נראה שגם לאבות שלנו יש סיפור כזה, רק שמסיבות מובנות הם מעדיפים לשתוק. אני שואל את עצמי, אם אלה היו אהבות כל כך גדולות, אז איפה הן? בשלב זה מתגלה הדבר המשותף השני לזקני העם, והוא יכולת גמגום שלא היתה מביישת אף עילג מתחיל.
המשותף השלישי הוא היצירתיות. מיד מגיעות תשובות כמו: "היא היתה טייסת בנאס"א, היחידה שידעה לתפעל את תחנת החלל בין צדק למאדים, ולא היתה לה ברירה, היא נאלצה לטוס לשנתיים. בזמן הזה הכרתי את סבתא שלך".
גם לי ממרומי גילי המופלג, עוד מעט 34, יש אהבה כזאת. אהבתי אותה מכל האחרות, חמישה חודשים של נתק מוחלט והיא עדיין לוכדת את מחשבותיי בכל שנייה של איבוד ריכוז. מהרגע הראשון ידעתי שזה לא יילך ושהיא לא בשבילי, אבל היא לוכדת מחשבות מקצועית, מאלה שלימים הופכות לגיבורות של סיפורי אהבה טרום-סבתאיים. מצד שני, אם היא כן היתה בשבילי וזה היה הולך, זה היה משאיר אותי פחות או יותר עם מיטל מהפעוטון של רינה בתור האהבה הטרום-סבתאית שלי.
נו, אז אהבה גדולה יש לי, הגמגום יבוא עם השנים, וסיפור כיסוי גם. כי מה לעשות, חייבים להחליף את הטייסת במתקן החלל כל שנתיים. כרגע, כל מה שנותר לי זה לאתר את הסבתא העתידית, כי בלעדיה לא אוכל לספר את סיפור הטרום-סבתא. אז אני יושב פה בבית הקפה הפינתי, כמו בכל יום כמעט בחודש האחרון, ובוחן את ישבניי הבחורות החולפות על פניי בין לגימת קפה אחת לשנייה.
האמת שכשאני חושב על זה, לספר לנכד שלך שבחרת את הסבתא שלו לפי התחת זה לא בדיוק איזה רומן-רומנטי, אבל אני סומך על יכולת הגמגום הנרכשת שהזכרתי קודם. מאחר שלאף אחד מזקני העם אין שני סיפורי אהבה טרום-סבתאיים, אני יודע שהגרוע מכל כבר מאחוריי, והרוח החזקה במפרשיי גורמת לי להעז ולבחון גם את המרפסות, אם אתם מבינים למה אני מתכוון.
מהקפה הפינתי באבן גבירול אפשר לראות רק את הכביש ואת מאות המכוניות שמציירות עלינו בצבעי פחם, והאבסורד היותר גדול הוא שהמושבים היוקרתיים בבית הקפה הם דווקא הכסאות על המדרכה, אלה הקרובים יותר לשפת הכביש, כי אם מרחוק אפשר לראות רק את המכוניות, מהמושבים היוקרתיים אפשר לראות גם את היושבים בתוכן.
אבל היום אבן גבירול נסגר לתנועת מכוניות כמעט לכל אורכו, ובמקומן צעדו המוני הומואים ולסביות. בגלל המצעד המושבים היוקרתיים בבית הקפה נתפסו כולם. נאלצתי להסתפק במושב ביציע.
אני בוחן אותה, ככל שאפשר לבחון אובייקט במצב ישיבה
אני מתחיל לפזול לעבר המושבים היוקרתיים, היה כבר אחד פנוי אז מובן שמיהרתי להתיישב עליו. שני שולחנות ממני יושבה בגפה מה שנקרא בשפת העם "פצצה", שאבה מילקשייק קר מתוך כד ענק באמצעות לא פחות משלוש קשיות.
אני בוחן אותה, עד כמה שאפשר לבחון אובייקט במצב ישיבה. הישבן נראה מעוצב להפליא, את זה פשוט חישבתי על פי רוחב הכסא וכמה שהתחת שלה תפס מתוכו, לאחר שמכן עברתי למרפסות. סי, אם נוריד אפשרות לפושאפ ו/או אמצעי עזר אחרים ניתן לסגור על בי פלוס. פעם אמר לי חבר בתקופת הצבא שהוא אוהב חזה של אשה בגודל כף היד שלו, כל השאר זה בזבוז כי גם ככה הוא לא מספיק להגיע לשם. אני ברשותכם אכניס שיפור קטן, אני אוסיף את המילה "לפחות", כלומר לפחות בגודל כף היד, כי מי יודע, אולי כן יהיה זמן להגיע לשאר?
אתם זוכרים כמה רעש משמיעה קשית כשהנוזל הנשאב כמעט ונגמר? אז תארו לכם כמה רעש עושות שלוש כאלה. היא מיד הרימה את הראש לוודא שאף אחד בסביבה לא שמע, ומובן שהיא נתקלה בפרצוף המחייך שלי, ששמח להביע את שמחתו לאיד ותאמינו לי שלי ממש לא היה קשר לעניין, המערכת העצבית שלי עצמאית לחלוטין. האמת שמעולם לא הצלחתי למכור את ההסבר הזה לאף אחת, אבל אני אופטימי.
"סליחה", היא לוחשת במין מבט מתנצל וחיוך מבוייש.
"אההההה, חופשי, זה קורה במשפחות הכי טובות, חוץ מזה שכמעט ולא שמעתי", אני עונה.
"שקרן, זה היה חזק", היא מוסיפה.
"האמת שנכון, לדעתי בצפון כבר נכנסו לכוננות ספיגה ואפאצ'ים עלו לתקיפת מנע. עוד מעט יודיעו בחדשות שסוכנויות החלל מדווחות על קליטת תשדורת של חייזרים, הראשונה מזה 50 שנה", אני אומר.
"דייייייייייייי, לא יפה לצחוק ככה על נערה מבוישת", היא אומרת טיפה מסמיקה.
"טוב, אם את רוצה שאני אפסיק ולא אלשין להנהלת בית הקפה ותדעי שנגד האחרון שהעז להשמיע פה קולות כאלה הוצא צו מניעה, אז אין לך ברירה, תצטרכי לאפשר לי להצטרף אלייך לשולחן".
"אתה סוחט אותי?"
"תקראי לזה הצעה שלא ניתן לסרב לה", אני אומר.
"טוב, אז תצטרף, לא נראה לי שיש לי ברירה".
"נעים מאוד, שגיא".
"נעים מאוד, דלית".
"אז מה דלית, באת לראות את המצעד?"
"לא במיוחד, אני גרה לא רחוק מכאן, ויש פה אחלה מילקשייק".
"שמתי לב שאת אוהבת את המילקשייק פה, האמת היא שלא נראה לי שיש מישהו בסביבה שלא שם לב".
"חה חה חה, חשבתי שכל השנונים נמצאים בים בשעה כזאת, מנסים להרשים ארסיות משתזפות עם שנינותם המתפרצת", היא מחזירה.
"נהנית מהמצעד?" אני שואל אותה.
"כן, היה ממש צבעוני, האמת שמצעדים זה תמיד נחמד, ולא חשובה הסיבה. ואתה?"
"גם אני נהניתי, אני גם חייב להודות שהיו שם כמה לסביות שהייתי מוכן להקריב את עצמי ואת גופי כדי לנסות ולשכנע אותן לעבור צד", לא הצלחתי להתאפק מלהשחיל איזו הערה גברית צינית.
"את חייבת לראות אותי מרשים ארסיות משתזפות"
לא שמנו לב איך שהזמן רץ לו, אחרי שעתיים וחצי של שיחה זורמת העזתי להציע לה להצטרף אליי לים, "את חייבת לראות אותי מרשים ארסיות משתזפות עם השנינות שלי", אמרתי לה בחיוך.
היא השיבה בחיוב, סילקנו את חובנו למקום וצעדנו לים. הזדמנות טובה בשבילי לבחון אותה מכף רגל ועד ראש, מה אני אגיד לכם, הבחורה פצצה.
השעה היתה כבר אחר הצהריים, כך שיכולנו להימרח על החול בלי שהשמש תפמפם לנו בראש. נהנו מהבריזה, מהבירה הקרה ומהחברה.
"החברים שלך גם שנונים כמוך?" היא שואלת.
"לא כמוני, אבל קרובים", אני עונה בגיחוך, "למה את שואלת?"
"כי נראה לי שהם היו פה קודם והבריחו את כל הארסיות", היא משיבה.
"או לקחו אותן איתם", אני מחזיר.
היא ממלאה אוויר בריאותיה ומשחררת לאט.
הערב מתחיל לרדת, אנחנו מנערים את בגדינו מהחול ומתחילים לצעוד לכיוון הטיילת. "אני יכול להציע משהו?" אני שואל בהיסוס, מסרב לגמור את היום הזה.
"אתה יכול לנסות".
"כבר שבע בערב, אבל מה דעתך שאני בעוד שעה וחצי בערך אוסף אותך לארוחת ערב?"
היא נעצרת, נעמדת מולי, מביטה בי ואומרת: "תראה, איך אני אומר לך את זה..."
"מניאקית, את פשוט מניאקית"
אני מרגיש איך הרצינות משתלטת על פניי, השנינות מתפוגגת.
"...אתה לא מהמאחרים אני מקווה", היא אומרת ומתחילה להזיל דמעות מרוב צחוק. "היית צריך לראות את הפנים שלך קודם", היא בקושי מצליחה לבטא את המילים.
"מניאקית, את פשוט מניאקית".
בתשע כבר היינו במסעדה, לוגמים מבקבוק היין שהזמנו, ממתינים למנות העיקריות. "אתה יותר חמוד כשאתה לא מנסה להרשים", היא מגחכת.
"ביקשתי מהמלצר שלא יביא לך קשית עם המים, אלא אם כן הוא רוצה להבריח את הסועדים האחרים", אני מחזיר לה.
אחרי חצי בקבוק יין שכל אחד מאיתנו שתה, לא היינו צריכים הרבה כדי לפרוץ בצחוק מכל שטות. האווירה היתה ממש מושלמת.
"אפשר להציע לכם קפה?" שאל המלצר לאחר שהבחין שהקינוח נעלם מהשולחן.
"לא", עניתי גם במקומה, "רק חשבון בבקשה".
"את הקפה נשתה אצלי?", שואל חצי בקבוק היין שלי.
"כן", עונה חצי בקבוק היין שלה.
האוויר שנכנס דרך חלונות הרכב שלי בזמן הנסיעה, בידר את שערה. היא באמת בחורה יפה, חשבתי לעצמי.
"אז כאן אתה גר", אמרה מיד כשהחניתי את האוטו.
"אז לכאן אתה מביא את כל הבחורות שלך לעאלק קפה", הוסיפה.
"רק אם הן ממש מיוחדות. וכשאני חושב על זה, אני לא זוכר שהכרתי בחורות ממש מיוחדות לפנייך".
"כן כן, מר שנוני חזר, קבלו אותו במחיאות כפיים".
"טוב, בואי נעלה".
"אחלה דירה", היא אומרת, "עיצבת לבד?"
"שמתי את הרהיטים וכל השאר במקום שהם הכי פחות יפריעו וזה מה שיצא", אני עונה.
"אוי, צנוע שלי", היא התקרבה, נשקה קלות על שפתיי והשאירה את פניה סנטימטרים ספורים מפניי.
אני כמובן מיד קפצתי על המציאה ולא נתתי לנשיקה להתייבש. לשוני בדקות הקרובות בחנה כל מילימטר בלשונה, אף סנטימטר מצווארה לא התחמק מפי.
"רוצה לראות איך עיצבתי את החדר שלי?" אני שואל בלחישה.
"אני מתה לראות איך עיצבת את החדר שלך", היא משיבה.
אני מכניס דיסק של שינייד לתוך הסטריאו בהשמעה חוזרת, מגביר את הווליום, אוחז בידה ומוביל אותה לחדרי ללילה של סקס ושינייד.
התעוררנו בשתיים בצהריים. היא נכנסה למקלחת ואני המשכתי לשכב במיטה, מנסה לשחזר את היממה ההזויה שעברה עליי. כשהיא יצאה מהמקלחת הייתי בדיוק באמצע השחזור של הזיון השלישי. היא נשכבה לידי, מחבקת ומלטפת אותי במשך דקות ספורות, ואז מתיישבת, מנשקת אותי קלות ולוחשת "אני הולכת".
ואז מוסיפה: "הולכת ולא חוזרת".
"מה? על מה את מדברת? למה?" אני לא מבין.
"הכל היה מעולה, כל היום הזה, הלילה, הסקס, אתה, אני אתגעגע, אני כל כך שמחה שפגשתי אותך", היא אומרת.
"אז אני לא מבין מה קרה".
"אתה הגבר הראשון שהייתי איתו, ולמרות שביממה האחרונה ניפצת לי סטיגמה אחר סטיגמה, אני עדיין אשאר בצד השני. אבל אני מודה שהיית קרוב מאוד לדבר האמיתי מבחינתי, אם זה שווה משהו", היא משיבה.
"חוץ מזה, אתמול ביקשת בעצמך הזדמנות להעביר אותנו צד, אז הנה קיבלת", הוסיפה בחיוך.
"לא מי יודע מה הצלחתי, אהההה?"
"לא..."
"אבל הייתי קרוב, נכון?"
"הנה הגבר שבך מתחיל להתפרץ, רוצה ציונים", היא מגחכת.
"ומה עם מקצה שיפורים?" אני לא מוותר.
היא הדביקה לי עוד נשיקה. "ביי, מר שנוני", חייכה וסגרה אחריה את הדלת.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
