סינגלית לתפארת, אבל צריכה גלגל הצלה
שנים שהיא שחקנית מעולה בתסריט של עצמה, גיבורה ראשית בדרמה סוחטת דמעות, כשכל מה שהיא רצתה זו קומדיה רומנטית, כזו עם דביקות וקיטש וניירות מצלופן, ובחור אחד מחבק, שיגיד בפעם המיליון את מה שהיא אומרת לעצמה בלי הרף - שיהיה בעצם בסדר. אשה קטנה גדולה, קווים לדמותה
היא לא אשה של העולם הגדול. היא חושבת שכן, אפילו בחרה מקצוע של אחת שיודעת להתמודד. סתם אשליה. "אני אשה בזכות עצמי, אני אשה" היתה משננת לעצמה, עוד כמה מילים של איזו פמיניסטית רק כדי להרגיש עצמאית מספיק, יכולה מספיק וחזקה. כן בטח אשה - קטנה.
למרות מה שאומרת המוכרת בדלפק של "ארומה", היא לא גברת בכלל, ואפילו די נמאס לה לשחק אותה חזקה. מתברגת הרבה יותר טוב במשבצת ההיא המוכרת של הילדה שרוצה שידאגו לה, שצריכה שידאגו לה, שיחכו לה בזרועות עוטפות, ילדה שחיה בין נדנדות ורצה אל תוך חיבוקים של דב. בינתיים רק אוספת דובים, נו ילדה, ברור.
אז תהיה לה קריירה והיא תחייך רחב, אבל בערב, כשהחושך יירד וכשהעייפות תמוטט, הגוף ישתוקק להתכנס אל תוך פינה חמה ומוכרת, בין זרועות של אחד, שיגיד בפעם המיליון את מה שהיא אומרת לעצמה בלי הרף, שיהיה בעצם בסדר.
בינתיים היא רק מרמה, מעמידה פנים שהקפה הרותח או השוקו המתקתק יכולים להעניק את אותה תחושה מלטפת, אבל אין בה נחמה, זה רק משחק. ככה, שנים שהיא שחקנית מעולה בתסריט של עצמה, גיבורה ראשית בדרמה סוחטת דמעות, כשכל מה שהיא רצתה זו קומדיה רומנטית, כזו עם דביקות וקיטש וניירות מצלופן, ובחור אחד גם.
אשה קטנה, לא גדולה בכלל. יכולה לנחם את כל העולם, אבל לא מוצאת נחמה בעצמה. אם תשאלו אותה, היא די מפחדת להודות בזה, להגיד שלא טוב לאשה הקטנה לבדה. מפחדת שמא תידון לגיליוטינה באשמת מי שטובעת ברחמים עצמיים ומשוועת לתשומת לב בשקל תשעים. במקום זה היא נופלת למלכודת המוכרת מרובן, חוטאת בחטא של שחצנות ויוהרה. "אני", היא מודיעה לעולם, "אני סינגלית לתפארת". אוהבת להיות לבד, נהנית מהחופש, ואיזה כיף זה לא לתכנן את הלו"ז בשניים ולהיות אגואיסטית לעצמה בעיקר.
על נפשה היא למדה את הלקח המר
חטאה, אפשר להבין, כולנו חוטאים, חטאים קטנים לעולם וחטאים גדולים לעצמנו. על נפשה היא למדה את הלקח המר, עומדת למשפט קבל עם וגולשיynet ומצהירה, איך שהיא, אשה קטנה, לא יכולה בלי אהבה, בלי תמיכה, בלי מי שידרבן אותה קדימה כשקשה אפילו רק קצת.
אפשר לטעות ולחשוב שמא היא, האשה הקטנה, מבקשת לעצמה פסיכולוג ולא בן זוג. פלא שהתחבאה מפני המחשבות האלו עד עכשיו? פלא שהדחיקה את הצורך לשתף? הבחורה לא רוצה חבר, היא צריכה קואצ'ר. מאמן. הגיוני, הרבה יותר קל ונוח להתכסות מאשר להודות שהיא-היא הנאחזת, בחורה תלותית שבוכה בלילה לתוך כרית כאילו היתה זו כתף חסונה, שהיא ולא אחרת בסך הכל אשה קטנה. מורידה עכשיו את המסיכות, כמעט.
אולי זה לגיטימי לרצות בחייך דמות של מי שינחם
ואולי, אולי אני קשה איתה, עם האשה הקטנה שבתוכי, מצייץ בי קול סלחני. אולי בן זוג כן אמור להיות סוג של פסיכולוג. אולי זה לגיטימי לרצות בחייך דמות של מי שינחם במחשבות, ירעיף מחמאות ויעזור לך לראות את הטוב שקיים בך. עד עכשיו היא היתה שבויה בקונספציה שאל הזוגיות, או אם תרשו לי נקרא לזה אהבה, אנחנו אמורים להגיע אחרי שאנחנו כבר שלמים עם עצמנו. רק כך מוצאים אהבה אמיתית, כה אמרה הקלישאה. אין חצי שני, האמינה, יש שניים שלמים שמתמזגים לכדי משהו טוב יותר, גדול יותר, יפה יותר. סינרגיה.
בוודאי סינרגיה, אבל כזו שנשמעת כמו פרדוקס הקיום שלה. הרי אם להודות בזה, ואני כבר ממילא בעיצומו של וידוי מתמשך, האשה הקטנה שלי לא בטוחה כלל שהיא יכולה להיות שלמה באמת. לא לבדה, לא אם אין לצידה את ההוא ממאדים. כל עוד היא סינגלית, כך לימדו אותה שנותיה הבלתי מבוטלות, תהיינה עליות וירידות. וככל שתתארכנה תקופות הלבד, כך גם הביטחון יילך ויתערער, ואם המחמאות לא יגיעו כל שני וחמישי, גם היא תתעייף לעמוד מול מראה ולחייך.
מעגל קסמים שוטה, הלבד גורם לה לפקפק בעצמה, שגורם לאחרים לפקפק בה, שממשיך ומקבע אותה במשבצת הסינגלית.
שמישהו יביא כבר גלגל הצלה או חבר, ולא טלפוני, לאשה הקטנה שבי.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
