סאטירה ביחסים: צחוק צחוק, אבל זה מפחיד!

די בסקירה קצרה של הטוקבקים בשני הטורים הסאטיריים שנכתבו בערוץ יחסים בימים האחרונים כדי להבין עד כמה גבוהות פסגות הפחד של הגבר והאשה המודרניים בעולם החומרני והתחרותי . בטור השני כבר צויין במפורש בכותרת המשנה שמדובר בקריקטורה פרועה. ובכל זאת, המוני עיניים סלקטיביות העדיפו להתעלם מההערה ולהתייחס אל הכתוב פשוטו כמשמעו.

בערך 200 גברים ונשים, שהחליטו לקרוא קצת בידור עם ביקורת בצידו, חשו כיצד אוסף פסקאות רנדומליות נחשיות, שצויידו בבלוטות ארס מלאכותיות אימתניות במיוחד הפוגעות אנושות בבלוטות הרגש ובמערכת העצבים, בתוספת שלוש מערכות שניים תותבות של כריש נמר אוסטרלי, נוגסות בהם אט אט באזור הבטן התחתונה, מכרסמות בביסים קטנים את אזור הקורקבן.

בשלב זה, האיש הקטן וההגיוני במוחם מתחיל לחוש התקבצות עננים חשודה עם חשש לטפטוף קל, אבל הוא יודע עד כמה השקט האפור מטעה ובואה של סערה עזה הוא עניין של דקות...

הם מתחילים לקרא את הפסקה הראשונה.

הוא מחליט להציל את המצב בכל מחיר

האיש הקטן וההגיוני כבר ירד דרומה, הרחק ממקום מושבו הטבעי, אי שם באזור בית החזה, מביט בעצב על בקתת הקרשים המטאפורית הרעועה הפועמת מולו ומודע לממדי האסון המתרגש במקרה של ממטרים עזים. הוא מחליט להציל את המצב בכל מחיר ופונה אל הסוכה המתפרקת בתחינה: "היי לב! תקשיב לב. לא נותר הרבה זמן. מבול מתקרב. אתה מוכרח למנוע אסון ופשוט להמשיך לחייך. אתה מוכרח להירגע. זו סאטירה, לעזאזל !!!". אבל רוחות דרומיות עזות מתחילות לנשוב, והסוכה הרעועה אינה עונה. רק זעה אנה ואנה, נתונה לחסדי הרוחות ומפעמת בחוזקה .

הם עדיין מחייכים ועוברים לקרא את הפסקה השנייה...

האיש הקטן וההגיוני לא מוותר. הוא שולף מכיסו מברג קטן ומתעכב על כמה ברגים חלודים המחזיקים את אוסף הקרשים הרקוב הזה. בצר לו, אף מחליט להתעכב ולתקוע כמה מסמרים באזורים אסטרטגיים. הוא זוכר את האסון של לפני חודשיים. כיצד בעמל רב הצליח להתגבר על הכאוס האיום שהותיר השיטפון האחרון, קושש לו כמה גזירי עץ מתוך שלוליות הענק שנקוו ובנה את הסוכה ההיא מחדש. מובן שהיה מעוניין לבנות מבנה יציב ועמיד, אבל לך תתמודד עם מצוקת חומרי גלם כשסביבך בלגן שכזה...

הם מגיעים לפסקה השלישית, עדיין מחייכים. חיוך עצבני משהו, מלווה בתנודות ראש קלות.

הנחשים לא מרפים. כעדר פיראנות ממשיכים לנשנש במרץ בבטן הרכה, גומה אחר גומה. בור אחר בור. מאכלים בבשר החי, מאיימים לפרוץ פנימה לחלל הבטן כהמוני התמנונים-הזקיפים המאיימים להשמיד את ציון ב"מטריקס". והוא, "האחד", האיש הקטן וההגיוני, עומד אל מול מחזה האימים חסר אונים למשמע הרעמים והברקים, חושב אולי על קרב ההישרדות של אחד מול רבים. הוא כבר יודע. הסערה כאן.

החיוך מתעקם. השיניים כבר חשוקות

הפסקה הרביעית. החיוך מתעקם. השיניים כבר חשוקות. גלגלי העיניים מאיימים להגר מחוריהם.

האיש ההגיוני יודע שאפסה כל תקווה. לא נותר אלא לפתוח מטריה, להדק את מעיל הגשם ולהכריז על אסון הומניטרי-אקולוגי. הסערה הגיעה, והוא עומד וצועק: "Oh shit , it's raining snakes !!!"

הנחשים פורצים פנימה, אל תוך חלל הבטן, וכנחיל ארבה ערפדי לא משאירים אף תא עצב שאינו מוכש.

האיש הקטן וההגיוני מביט בהרס ובארס הזורם בעורקים סביבו, כמו סצינה אכזרית במיוחד מ-CSI, ומניף דגל לבן. הוא הפסיד בקרב הזה. שוב. מן כרוניקה ידועה מראש. הוא אמנם איש הגיוני, אבל עדיין קטן מדי.

מי החרא שכתב/ה את הטור הזה? מה זה השטויות האלה?

בערך 200 גברים ונשים מסיימים לקרא את "טור הסאטירה" כשבבטנם שורצים כבר רמשים ארסיים והגיון מובס: "ססססמקק, סאטירה לא סאטירה, מי החרא שכתב/ה את הטור הזה? מה זה השטויות האלה?" הם אוחזים במקלדות בידיים רועדות מעצבים ויוצאים לשרוף כמה מכשפות בכיכר העיר.

שני הטורים האלה ניקזו לתוכם את הפחדים האנושיים הגדולים. כמו סיוט שקרם עור, גידים וצלם אנוש.

סיוט הוא עדיין סיוט, גם אם כתובה עליו באותיות קידוש לבנה המילה שאמורה להוות גלולת ההרגעה: "סאטירה". הרי כשאבו-ללה בא בחלום, שום שלט "סאטירה" תלוי על צווארו לא יגרום לנו לצפות בו ולחייך. הטבע האנושי גורם שתי תגובות קדמוניות שטבועות בנו: להילחם או לברוח.

גברים ונשים מבועתים ישבו בסוף השבוע מול המסך וניסו לשכנע את עצמם שהם קוראים סאטירה, או התעלמו (במודע או לא במודע) מהעובדה הזו.

חייהם של הסינגלים קשים גם כך. הם מדחיקים כל כך הרבה, אבל עם זאת, לא מפסיקים לחפש אהבה.

בעמקי נשמותינו ברור לנו שמעבר לפחד נמצא החופש.

וכשאתה כבר יודע מול מה אתה מתמודד, בסוף גם תנצח.

• הכותב הוא מגיב ותיק. האימייל של קורטז
  

לא רוצים נשים מצחיקות, רוצים נשים מצחקקות (שובי ניסט)

לא רוצות גברים מצחיקים, רוצות גברים מפרנסים (רונית החומרנית)