זה לא היה פרק ב', זה היה ספר חדש לגמרי
תמרה ואהובהּ צחקו את צחוק הגורל, רקדו ואהבו. הם למדו לדמות את הרכילות לבדיחה טובה, את ציקצוק הלשונות הרעות לתיפוף בקצב הסמבה ואת המבטים השופטים למבטים משתאים אל נוכח הבלתי מוסבר. זה לא היה קל, אבל הם העזו
כשתמרה היתה בת 20 חבר שלה ביקש את ידה, ותמרה החליטה שאם יד, אז שייקח כבר את כולה, ועל כן אמרה לו "כן".
כשחבר של תמרה סיפר לאמא שלו שהם רוצים להתחתן, אמא שלו התאשפזה בבית חולים, כי אמא של חבר של תמרה ברחה מהגרמנים דרך שוויץ, ואילו כשאבא של תמרה היה ילד בתימן, הוא והחברים שלו היו זורקים אבנים על קופים והם היו זורקים עליהם בחזרה פירות.
אז הם החליטו לחכות.
בפעם השניה שחבר של תמרה אמר לאמא שלו שהוא ותמרה רוצים להתחתן היא שוב התאשפזה בבית חולים, וכשזה קרה בפעם השלישית, הרופא לקח את חבר של תמרה הצידה ואמר לו שאם הוא מתחתן עם תמרה, הוא לא יודע מה עלול לקרות לאמא שלו.
אז הם התחתנו.
איש מפקידי משרד הפנים לא נתן את דעתו על המשפחה שבנו לעצמם. לא היה במשפחה שלהם שום דבר יוצא דופן, פרט אולי לבת הזקונים שהחליטה לצוץ דרך דופן הרחם בלידה קיסרית – אמא, אבא, שלושה ילדים, כלבה, שתי מכוניות ישנות ודירה ממוצעת במרכז הארץ.
השנים חלפו. הגדול כבר התחיל ללמוד באוניברסיטה, האמצעי היה לקראת גיוס, והקטנה לקראת הבגרות בלשון. תמרה עבדה כפקידה בדואר ובעלה כבר היה מנהל גדול בחברה גדולה עוד יותר.
בוקר אחד, כשבעלה של תמרה התגלח, הרגיש פתאום כאב חד במותן. שלושה שבועות אחר כך הוא אסף את הילדים במטבח הדירה הממוצעת שלהם וסיפר להם על הבוקר ההוא, על הבדיקות - ועל הסרטן. כשאשפזו אותו בפעם האחרונה, כשלושה חודשים אחר כך, לפני שהוזרקו לו החומרים המטשטשים, עוד הספיק לומר "זאת מלחמה ואנחנו ננצח".
זה היה קרב קצר מאוד.
עם הזמן פחת העניין של החברים באלמנת המחמד
תמרה כבר לא היתה בת 20. התחביבים היחידים שפיתחה עד אותו יום היו חינוך הילדים, בחירת העניבות של בעלה ואירוח החברים שהיו מאוד תומכים בהתחלה, אבל עם הזמן פחת העניין שלהם באלמנת המחמד וזרם הטלפונים הפך לטפטוף בתקופת משבר במשק המים.
תמרה רצתה מרחבים, תרמיל ופרחים שלא הכירה בשמותיהם. היה לה קשה לעזוב את שלושת הפרחים הפרטיים שלה, אבל הפרחים של תמרה פסקו: "אמא, את נוסעת!" ותמרה נסעה, למונגוליה.
היא חזתה בסוסי פרא רצים חופשיים בערבות הצהובות-ירוקות של מונגוליה, ישנה באוהלים ספוגי עשן ועשתה פיפי בשדה הפתוח כמו פעם, כשכיבדה את הארץ שלה בתרמיל וסנדלים תנ"כיים. כשחזרה והשיגרה איימה להפוך לריקנות, נסעה שוב, הפעם לפרו. החותמות בדרכון של תמרה החלו מעמידות צאצאים, והדירה במרכז הארץ הלכה והתמלאה במזכרות ממונגוליה, סין, גואטמלה ופרו, אבל נותרה חסרה במשהו. אז תמרה נסעה שוב. הפעם להודו.
שם, סביב לשולחן המסעדה הרועשת, פגשה אותו. את האיש שלא הכיר פרחים בשמותיהם, אבל ידע שאסור לדרוך עליהם.
הם העבירו את ימיהם בגישושים ילדותיים. תמרה לימדה אותו שמות של פרחים, והוא לימד אותה שגם כשהגוף שוכח, הלב הזוכר הוא מורה מצויין לגוף הסקרן. הם שיתפו זה את זו בהתרגשות הסוחפת, המוכרת אולי רק לאלה שהמציאות מעירה אותם באכזריות מחיי השיגרה. ההתרגשות הזאת שבגילוי, שלמרות שחלפו כמעט חיים שלמים, חיים שלמים עדיין מחכים לך. מחכים לך שתעז לצחוק, שתעז לרקוד. שתעז לאהוב.
הם צחקו את צחוק הגורל, כי גם השפתים הנשוכות ביותר יכולות להיענות להפצרותיהן של לחיים גומתיות. הם רקדו על רחבת עפר בפינת העיר, כי גם המותן העצמאית ביותר יכולה להיענות ליד המכוונת ברוך. הם אהבו שם וכאן, כי גם הלב המתגעגע יכול להיענות לרגש תם הבא מאישיות המכבדת את זה הישן. הם העזו.
הם חזרו אל שיגרת העברית הצינית והמפוכחת, חזרו אל נטל היומיום, אבל המשיכו לצחוק, לרקוד ולאהוב. הם למדו לדמות את הרכילות לבדיחה טובה, את ציקצוק הלשונות הרעות לתיפוף בקצב הסמבה ואת המבטים השופטים למבטים משתאים אל נוכח הבלתי מוסבר. זה לא היה קל, אבל הם העזו.
ילדיה קיבלו אותו למועדון מוקירי חיוכה של אמא
הילדים שלו לא רצו כל קשר, אבל שלה פינו מקום בערוגה. קיבלו אותו אל מועדון מוקירי חיוכה של אמא. זה לא היה פרק ב', זה היה ספר חדש. אמנם, כדרכן של אהבות אמיתיות, הזמן ידע להרחיק לעתים בין דפיו, לעקל ולחבוט לפעמים בפינותיהם, אבל גם להותיר אותם דבוקים בכריכת הכרת התודה על איוורור רגשות חנוקי נפטלין. במילים פשוטות, זה היה קצת מצחיק להביט בהם מן הצד, כי כשאתה צעיר אתה עדיין מצפה מהזמן שישנה אותך. אולי אתה אינך מסוגל להבין את חוק שימור הרגש – מה שהיה הוא אשר יהיה. להתאהב בגיל 60 זה כמו להתאהב בגיל 16. בכל מקרה, כך זה אצל השניים האלה.
אני לא לגמרי בטוח, אבל לפי החישוב שלי, פחות או יותר בזמן פרסום הטור הזה, הם רוקדים בניו-זילנד.
לפנייה לכתב/ת 
