לעזאזל, למה דווקא הוא מאוהב בי כל כך?
לכל אשה יש לפחות "למקה" אחד, שאוהב אותה מעומק לבו ומוכן לעשות למענה הכל. אבל דווקא אותו היא בכלל לא רוצה. הגיג בעקבות מחזה חדש מאת חנוך לוין, "הרטיטי את לבי"
"אין לך מושג איזה איש אתה, איזה איש יקר ונפלא אתה", אומרת ללללה הזמרת, גיבורת המחזה החדש "הרטיטי את ליבי", לשופט למקה, המחזר אחריה בדבקות. קיץ וחורף, בוקר וערב, הוא עומד ליד ביתה, לא מתייאש גם כשהוא רואה אותה יוצאת שוב ושוב עם גברברים מצודדים ממנו. "חבל שאתה לא מישהו אחר", היא אומרת לו. משפט מכמיר-לב, משפט אכזרי, משפט שאף אחד לא רוצה לשמוע אף פעם, מאף אדם אחר בעולם.
השופט למקה (רמי ברוך), הדמות הראשית במחזה של חנוך לוין המוצג בתיאטרון הקאמרי, הוא מחזר שאינו אומר נואש. הוא אוהב את ללללה (מירב גרובר) בכל לבו, ולא חשוב מה תאמר, או תעשה, הוא ימשיך לאהוב אותה במסירות. ללא הרף. בנאמנות של כלב. "היא, ורק היא", הוא אומר. "למראיה אני רוטט, למראיה אני אבוד. איך כל העולם המטומטם לא רואה שאין אחרת מבלעדיה. ואני חושב יותר מזה, אני חושב שעלי להיות הרבה יותר איתה. צמוד. לא להסתפק במוצאי שבת בשמונה.... אני חושב שאני מרגיש צורך נפשי עז לחכות לה עוד הלילה מתחת לבית לאחר ההופעה".
מחזר מדהים, מסור, נאמן, מתמיד. אחד שכביכול כל אשה היתה רוצה שיאהב אותה. אבל ללללה לא רוצה אותו. הוא מבוגר מדי, מקריח מדי, פתטי מדי, תלותי מדי, עלוב מדי. הוא עצמו מודה שהוא יודע, הכל היה יכול להיות אחרת אילו היה לו יותר שיער, יותר שפם, יותר גובה, יותר... משהו. אבל מה יש לומר? הוא למקה מדי.
לכל אשה יש כנראה במהלך חייה לפחות "למקה" אחד כזה. מישהו שאוהב אותה מעומק לבו, שחושב שהיא מלכה, שמוכן ללכת באש ובמים עבורה. שבשבילו היא אשת החלומות, תפורה לפי כל הפנטזיות שלו. אבל הוא בכל זאת בסך הכל הוא, ודווקא אותו היא בכלל לא רוצה. הוא לא מתאים לאף רשימה שלה, אפילו לרשימות הליברליות ביותר, אלה שכוללות את שעות החירום הכי קשות. למעשה, הוא לגמרי מחוץ לכל רשימה.
הוא יכול להיות המאהב הכי נפלא, אם רק יתנו לו צ'אנס. הוא יעשה הכל כדי לעשות לה טוב. הוא יכתוב למענה שירים, הוא יקשור לה כתרים, הוא יסדר לה אורגזמות בשרשרת. אבל עדיין, הוא יהיה רק הוא. אחד שלא מושך אותה. אחד שכשהיא מסתכלת עליו, היא רואה רק את הדברים שהיא לא אוהבת. אחד שגם אילו היתה מסכימה להיות איתו, בחדר שלה, בחושך, כי בחושך היא לא צריכה לראות אותו - היא לא מוכנה שאנשים מסביב יראו אותה איתו.
כמה מרגיז. למה זה צריך להיות דווקא הוא. למה מישהו אחר לא יכול להיות מאוהב בה בצורה כזאת. מישהו מתאים יותר.
כמה כוח יש באמת לכוח המשיכה של האהבה
אבינועם בן זאב כתב לא מזמן על כוחה של האהבה. הוא הביא כדוגמה את כוח ההתמדה של אודי, האח הצעיר מהסדרה "משמורת", שמצליח לשכנע את הדיילת היפה של הביזנס לצאת איתו, כמעט בניגוד לכל הסיכויים. הוא ציטט את איילה מלאך-פיינס בספרה "התאהבות", שם היא כתבה ש"לעתים הדבר המושך אותנו יותר מכל באחר הוא העובדה שהאחר נמשך אלינו", והלך רחוק יותר, עד כדי לומר ש"גם מי שלכאורה נחות יותר
זה כנראה נכון, כשמדובר במישהו אפשרי. מישהו שהוא אולי לא מלך היופי, אולי לא גאון הדור, אולי לא נסיך החלומות, אבל הוא לפחות מישהו "בסדר", או "חמוד" כמו אודי ההוא מהסדרה. מישהו שלא צריך להתבייש בו.
כל אחד אחר, רק לא מין "למקה" חסר תקווה שכזה.
האם ללללה עוד תתחרט על כך שלא אימצה אל ליבה את האיש שאוהב אותה יותר מכל?
האם לוותר על הלמקות של החיים (יש מן הסתם גם למקות ממין נקבה, על אותו עיקרון) זה לוותר על אושר פוטנציאלי, לטובת עקרונות וכדי "להיראות טוב" בעיני עצמך ובעיני הסביבה?
יכול להיות.
לפנייה לכתב/ת 
