על מגיש של כסף

לפני 10 שנים התקבלו שני צעירים נחושים לחברת החדשות של ערוץ 2. לראשונה קוראים יונית לוי, בטח שמעתם עליה, שהפכה לבת טיפוחיו של שלום קיטל, מנכ"ל חברת החדשות דאז, עד ששודרגה במהירות לכיסא של המהדורה המרכזית. לשני קוראים אורן וייגנפלד, שבדומה ללוי, התחבב במהרה על הבוס. זה הביא גם אותו למהדורה המרכזית, אבל דרך הדלת האחורית של התפקיד הנחשק ביותר בעולם התקשורת אחרי תחקירן בתוכנית "מצלצלים": עורך וידאו.

"את המבזק הראשון ראיתי עם ידיים על הפנים, רציתי להקיא". אורן על הסוס (צילום: ליאור נורדמן)

לא צריך להשתחל לתוך נעל זכוכית כדי להבין שוייגנפלד הוא סיפור נינט קלאסי, בלי הילדות המאושרת בקריית גת. מי שהחל את דרכו ככרוז קניונים שמודיע על מכירת סוף העונה בקסטרו ורכש את השכלתו המקצועית כאיש ארכיון אפור שמגיש חומרי גלם לכתבים מובילים, שודרג לאחרונה לכיסא מגיש "מהדורה ראשונה" - רצועת חדשות יומית מוקדמת שהשיק החודש ערוץ 2, או אם תרצו - הטיל הבליסטי של הערוץ במלחמתו בסוס המנצח של 10, רפי רשף.

גם בחלומות הכי פרועים של הבחור המופנם משכונת רמת אשכול בירושלים הוא לא דמיין שיבוא היום שיצטרף לנבחרת המגישים של ערוץ 2. "אני ביישן נורא מטבעי ואני יודע שקשה נורא להבין ולהאמין, אבל הרבה אנשים שמגיעים לתחום הזה הם קצת נחבאים אל הכלים", מסביר וייגנפלד את התחנה הראשונה בדרך לתהילה. "בכל פעם שהייתי מדבר עם החברות שלי בטלפון כדי לנסות להרשים אותן, היה יוצא לי קול עמוק כזה, מה שגרם להן לעודד אותי לעשות קורס קריינים. כאדם ביישן שלא נוח לו לדבר בחברה, זה גרם לי להתרגל לרעיון של לדבר מול אנשים".

בכל זאת, הבאת ניסיון ככרוז קניונים.

"גבירותיי ורבותיי, מ-ב-צ-ע-י-ם!", הוא נזכר ומדגים. "זה היה נורא נחמד, הייתי טוחן לאנשים במוח על כל מיני סיילים. ישבתי בכוך קטן מול מיקרופון וטקסטים שהייתי מקריא כל רבע שעה".

במקביל ליחסים המורכבים שניהל עם מחסומים פסיכולוגיים, הוא נרשם ללימודי קולנוע וטלוויזיה במכללת הדסה בירושלים, שם התמחה בתוכנת עריכת וידאו. כדי להתפרנס רתם את קולו כסותם חורים במחלקת הפרומו של הערוץ הראשון, כלומר, בכל פעם שצ'ארלי בוזגלו היה מצונן.

"אני יכול להיעלב בקלות וגם רגיש לביקורת". וייגנפלד (צילום: ליאור נורדמן)

מיד עם סיום לימודיו ניגש וייגנפלד לחברת החדשות של ערוץ 2. אחרי חצי שנה סיזיפית בארכיון ("קראו לזה 'מצופף', הייתי מגיע ב־21:00 אחרי שמיקי ויעקב הלכו הביתה וממיין חומרים עד 7:00 בבוקר"), אבי וייס, אז אחראי עורכי וידאו ולימים מנכ"ל חברת החדשות הזמני, הציע לו להתחיל לערוך כתבות עבור "אולפן שישי". חלון הזדמנויות ראשון מיני רבים נפתח עבורו במהלך הקריירה האקראית ומהר מאוד הפך לעורך וידאו פופולארי במסדרונות הערוץ, סחבק של הכתבים.

בטח הזדמן לך להפוך לאיש סוד, לפסיכולוג של הכתבים.

"היינו פסיכולוגים אחד של השני, זה היה יותר בקטע של חברות. זה אנשים שאתה עובד איתם, הם הופכים נגישים. אתה לא מסתכל עליהם כמו האזרח מבחוץ. כשעובדים באינטנסיביות במערכת כזאת שכביכול עובדים בה הרבה מפורסמים, אין יחס אחר למי שעובד מאחורי הקלעים, כי גם הוא חשוב באותה המידה לתוצאה הסופית. אני גם לא ממש מת על פוליטיקה ותככים שמאחורי הקלעים, אבל כן, שומעים הכל, מי נשוי ומי מתעסק ולמי יש צרות עם הילדים והבעל. כתבות למשל, צריכות שיגידו להן שהן יפות ורזות ונראות פצצה".

והיית טוב בזה? בלהיות הביישן שמחזק אגואים של אחרים?

"בואי נגיד שנהייתי מתוחכם ופיתחתי טכניקות כדי לשרוד את המשמרת: 'אוי, מה עשית בשיער?' וכדומה. חוץ מזה הייתי שומע דברים חבל על הזמן. למשל, אתה מצפה מפוליטיקאים שיהיו ספונטניים ופתאום אתה רואה אותם מבקשים עוד טייק. יום אחד ישבתי בחדר העריכה, מישהו פותח את הדלת ואני מגלה שזה ראש הממשלה דאז, אהוד ברק. הוא הגיע לראיון של לפני הבחירות, ישב איתי בחטף בחדר עריכה וזה היה ממש כמו בסרטים. כאילו או.קיי, ברק זה לא בן גוריון אבל בכל זאת, ראש הממשלה יושב בחדר של אורן הקטן מירושלים".

ומה עושים עם השחיקה?

"באותה התקופה קיבלתי הצעה לעשות מבזקים לערוץ 10. ידעו שאני מקריין ושאני כנראה בסדר גם מבחינת הלוק וגם שאני לא נעל. אז אמרתי לעצמי, 'אני גר בירושלים, לא כל כך בא לי לנסוע לגבעתיים'. אז הלכתי לשלום (קיטל) ואמרתי לו 'מה דעתך שאגיש מבזקים?'. זה לא שממש בא לי להגיש, אלא יותר בקטע של להגיד לעצמי שזאת הזדמנות שאולי לא תחזור".

הבין שיש לו קול של קריין כשניסה להרשים את החברות שלו בטלפון. וייגנפלד (צילום: ליאור נורדמן)

וייגנפלד הפך את שעת הכושר הזאת לקריירה. נטול ייחוס מקצועי, או לוקר משותף עם ארז טל בגלי צה"ל, הוא הצליח להוכיח שלפעמים גם אם אין חלומות, הם מתגשמים. את המבזק הראשון, שהגיש ביוני 2003, הוא לא מסוגל לשכוח. "נכנסתי לאולפן עם שיער פרוע ולא מגולח, לא ג'יפה ג'יפה אבל עם לוק מזוהם, וכולם מסביבי פרגנו, כי פתאום מגיע משהו מתוך המערכת, אחד משלנו כזה, ולא סלב בוגר גל"צ שמוצנח מבחוץ. זאת היתה אז תקופה של פיגועים, אז נורא פחדתי שיהיה לי פיגוע במבזק. לא ישנתי בלילה הקודם ולפני השידור שתיתי שני בקבוקי רסקיו. אמרתי לעצמי: 'בשביל מה עשית את זה?'. הרגשתי כמו מתאגרף רגע לפני שמכניסים אותו לזירה. היה לי קשה לנשום ונגמר לי הרוק בפה. ואז הגיעו חמש דקות נוראיות שבמהלכן חשבתי לעצמי שמי שצופה בטוח שואל את עצמו מי זה היצור הזה. כשסיימתי כולם מחאו כפיים. לא שפכו עליי מים כי הייתי צריך לעשות ב־18:00 עוד מבזק בתוכנית של אושרת קוטלר. אבל אז, ב־17:20, היה פיגוע נוראי בירושלים, מלא הרוגים. יום נוראי. כבר לא היה נעים לפתוח את השמפניה".

עזוב שמפניה, מה עם לקום כל יום ב־4:00 בבוקר?

"פיתחתי טכניקות מטורפות. הייתי פורש לי את הבגדים ליד המיטה, על הרצפה, לפי הסדר שבו לבשתי אותם. כשהשעון היה מצלצל הייתי יוצא מהמיטה, מתקלח, מתלבש, הכל בעיניים עצומות כמובן. הייתי מתעורר באמת רק חצי שעה אחר כך, כשאני כבר עמוק בעבודה".

אולי זה תרם לאפיל של "רק יצאתי מהמיטה" שאתה מתחזק?

"אולי כי הייתי עייף נראיתי ככה. אני בסך הכל זורם עם מה שיש לי, קצת שכונה, אבל למה לא, אנשים מתחברים גם לזה. היום אני מרשה לעצמי להיות יותר אני. כמה שנים תוכל לזייף את עצמך? בסוף הבלוף יתגלה אם אתה לא באמת כזה חמור סבר ורציני".

נהגת להקליט ולצפות בעצמך להפקת לקחים?

"כן, תמיד. אנשים היו רואים אותי יושב בחדרי עריכה, צופה במבזקים שעשיתי, בטח חשבו שאני מגלומן. עדיין אני בודק את עצמי מדי פעם. אני הכי מחמיר עם עצמי. את המבזק הראשון ראיתי עם ידיים על הפנים, רציתי להקיא".

כשבמסדרונות הערוץ השני החליטו להתחמש במגה אולפן מעוצב ובוהק החליטו קברניטי ערוץ 2 לפתוח מלחמה בזירה חשובה לא פחות, משבצת 17:00. "ביום רביעי", נזכר וייגנפלד, "אבי וייס קרא לי לחדר ושאל אם מתאים לי להגיש את התוכנית ב־17:00, 'מהדורה ראשונה', שעולה ביום ראשון.

כנראה רוח השטות שלי התאימה לקונספט. בשבת עשינו פיילוט, בלילה שלפני לא ממש ישנתי".

בצדק. רפי רשף התגנב לך לחלומות?

"את רפי רשף אני מכיר עוד מימיו בערוץ 2, אבל התוכניות שלנו שונות לגמרי. גם בגללי, כי אנחנו אנשים שונים, השפה שלנו אחרת, אני גם שייך לדור אחר. הוא מוסד. הקשר היחיד בינינו הוא שגם אני מכיר את מנחם הורביץ. אנחנו עושים דברים שקודם מעניינים אותנו ומקווים שיעניינו את הצופים. אנחנו יושבים על אותה משבצת שידור אומנם, אבל פה נגמר הדמיון".

ככה בקלות אתה מנער מעצמך את רפי רשף?

"כן, תקראי לי אופטימיסט. אנשים חושבים שאני אדיש, אבל אני ממש לא, אני יכול להיעלב בקלות וגם רגיש לביקורת, אבל העובדה היא שבמהדורה הראשונה עקפנו את רפי ברייטינג. כשקראתי את הביקורות למחרת, שהיו די מפרגנות, הצחיק אותי שכתבו שאני מנסה לחקות את גיא זוהר. אני מכיר אותו שנים ומחבב אותו מאוד, ואני גם יודע שאנחנו שונים. זה שסגנון הדיבור שלי פמיליארי, לא אומר שזאת אג'נדה או חיקוי, ככה אני".

וייגנפלד, שלא לגמרי קולט מה קורה סביבו, נראה בינתיים בתוכנית כמו לאסי אחרי שמצאה את הדרך חזרה הביתה. ארבעה חודשים אחרי לידת בנו השני, תומר ("אני קורא לו ג'ימי, על שם ג'יימס בונד"), הוא לא רק מתמודד בגבורה עם תסביכי הבושה שלו, הוא גם איש החדשות הראשון שמעריצות הקימו לכבודו קומונה (כולל הקדשת השיר "What A Man" של אן ווג) ושנכתב עליו שיש לו לוק של דוגמן תחתונים. "עשית עליי גוגל, אני מבין, בוא'נה זה מביך. לא יודע מי אחראי לזה. קושמרו (חברו הטוב - ד.ה) סיפר לי על הפורום במהלך שידור של תוכנית בוקר".

איך אשתך מגיבה להצעות המגונות מנערות בכיתה ח'?

"אני לא יודע אם היא יודעת בכלל. היא גדלה בבית שבו היה לה אבא חשוב. משפטן. מה זה משנה מי? הוא שופט זמני בעליון, דוד חשין, אבל אין מה לכתוב את זה. טל אשתי לא מתה על זה שיודעים עלינו יותר מדי, היא בחורה ירושלמית צנועה ומעניינים אותה הדברים האמיתיים, לא הפלסטיים שיש בטלוויזיה. התחתנו ב־2001, היא מכירה אותי מאז ימיי כמצופף. לא מעניין אותה, השטויות האלה. מעניין אותה שאעשה כלים וכביסה".

אתה מודע ליכולות של המדיום הזה להפוך אותך לגיבור של הרגע ומחר בבוקר להחליט שאתה לא רלוונטי?

"בחדר כושר שואלים אותי מה אני חושב על זה, על ההוא, פוליטיקה. ומה אני יודע פוליטיקה? יש לי את הדעות שלי, שום דבר קיצוני. זה מלחיץ שאנשים מצפים שיהיו לך תשובות לכל מיני דברים, זה לא מצב טבעי.

"אני חושב שאנשי חדשות יחסית מוגנים בקטע הזה של להפוך ללא רלוונטיים למחרת בבוקר. אנחנו עושים את העבודה שלנו, התפקיד שלנו הוא לדווח ולשדר ולהיות שם כל הזמן, אז אנחנו לא ממש צריכים שיראו אותנו בהשקות. גם הראיון ב'פנאי פלוס', אני יודע שיש אנשים שיהרגו בשביל זה, אבל כשאתה עובד בטלוויזיה לא באמת בוער בך לככב במדורי הרכילות. זה לא שאני לא מעריך את זה שזה נחמד שאנשים רוצים לדעת מה יש לי להגיד. אין לי, אבל זה עדיין נחמד".

מה אתה מחשיב לרגע השיא בקריירה שלך?

"כשהשם שלי היה הגדרה בתשבץ בעיתון. ארבע אותיות על שמונה, מגיש חדשות בערוץ 2".

• את הראיון המלא עם אורן תוכלו לקרוא בגיליון פנאי פלוס החדש