אילו מבט יכול היה להרוג הייתם מתים שניכם

נו, טוב. גם כשאת מביטה במראה את לא רואה את אותה אחת שראית לפני 25 שנה, שזה כמעט מחצית הגיל שלך עכשיו. אז גם לא ידעת שזה שאת כל כך רוצה להתחתן איתו יהיה הדבר המאוס ביותר בחייך. אז חשבת שנישואים מחזיקים את האהבה לנצח, למרות שראית בבית שזה לא בדיוק ככה, אבל חשבת שאצלך זה יהיה אחרת. האמנת שאת תוכלי לשרוד שנים ארוכות עם אותו אחד. כמה תמימה היית.

ההתפכחות הגיעה מהר. מהר מדי לטעמך. כבר לאחר הלידה הראשונה הבנת שזה לא האיש שאיתו היית רוצה להזדקן. הבנת שהמושג "משפחה קטנה ומאושרת" לא קיים עבורך. אבל מה לא עושים עבור הסביבה? ממשיכים להעמיד פנים שהכל בסדר. הוא חושב שהכל בסדר, והחיים ממשיכים בשיגרה. את לא חושבת שיש אפילו דרך לצאת ממעגל הקסמים הזה, בו אתם נראים כלפי חוץ כזוג הצעיר והיפה שנישא לפני כמה שנים וכבר יש להם ילד, שניים, שלושה קטנים ויפים וחמודים, והכל בסדר. רק שמבפנים הכל מתפורר ואת לא יודעת לאן תוכלי ללכת ואם תוכלי לשרוד עם שלושה ילדים קטנים, אז את נשארת שם.

את אומרת שאולי כדאי שתלכו לייעוץ

וכשהסדקים הולכים ומתרחבים את אומרת לו שאת חושבת שמשהו לא בסדר ואולי, אולי כדאי שתלכו לייעוץ. אולי שם יגידו לכם שבאמת משהו חורק אצלכם, אולי יגידו לך שאת לא בסדר, או יגידו לו שהגיע הזמן שיפרגן לך קצת, או אולי אפילו שחבל על הזמן ואין לכם מה לעשות יחד. אבל הוא מתעקש שהכל בסדר. איתו. אבל את זו שצריכה איזה טיפול, כי התחרפנת.

ואת, בין להאכיל את הגדול, להחליף לתינוק ולקנח את האף לאמצעי, בין לבשל לבעל שיהיה לו משהו חם כשהוא חוזר מהעבודה, לנקות את הבית ולסדר אחרי שלושה זאטוטים כדי שלא יעקם את הפרצוף כשהוא מגיע - את מתחילה להאמין שהתחרפנת. כי איזה אשה נורמלית היתה עושה מה שאת עושה ושותקת? יש מצב שהתחרפנת, כי לפני כמה שנים היית בחורה צעירה שהחיים שלה היו רק שלה ורק היא החליטה עבור עצמה ועשתה כל מה שהיא רוצה. כמעט. אבל הרצון להתחתן היה גדול יותר, ולא עצרת רגע לפני כן לחשוב אם זה מה שאת רוצה באמת, או אם דווקא איתו, כי כל חברותיך כבר היו נשואות ובדרך לאמהוּת ורק את לא.

השתיקות ביניכם הלכו והתארכו

במשך השנים הלכו והתמעטו השיחות ביניכם, כי כל מה שסיפרת לו מליבך הפך להיות הנשק שלו נגדך באותם ימים שאחד מכם מצא איזו סיבה לוויכוח קטן שהפך לאיזו מריבה או ויכוח גדול, והיית נעלבת עד עמקי נשמתך. השתיקות הלכו והתארכו, עד שנושאי השיחה העיקריים ביניכם היו הדברים היומיומיים הנחוצים בלבד.

הבנת שהאהבה שהיתה לך אליו פעם התפוגגה, ולא הבנת בכלל איך יכולת להתאהב באיש הזה. אפילו הצלחת להתאהב באחר, באהבה גדולה ואפלטונית, ובאחר אחריו. לאט לאט הפסקת לשתף אותו בדברים החשובים, המצחיקים והעצובים בחייך, והוא הפסיק לדעת על מה ואיך את חושבת, מה את עושה ובמשך הזמן גם עם מי.

את נזכרת בשבתות הראשונות שלכם יחד, כשהיית נדבקת אליו תוך כדי שינה כדי למשוך עוד כמה שעות ב"כפיות", ואחר כך היית מכינה לו את הקפה שהוא אוהב יחד עם ארוחת בוקר ונורא רצית שיהיה לו טוב וטעים, אפילו שנורא רצית שפעם אחת גם הוא יעשה את זה בשבילך. ואיך הדברים הקטנים האלו הלכו ונעלמו עם השנים, עד שאפילו כוס קפה אתם לא מכינים זה לזו.

הוא מנסה להיות נחמד וזורק לעברך איזה "בוקר טוב"

הוא מגיע למטבח, ואת שואלת את עצמך למה הוא קם כל כך מוקדם בשבת, כי שבת הוא יום מנוחה, הבוקר הזה הוא קדוש רק לך, כשכולם ישנים ואת יכולה לנקות את האבק שהצטבר במוח במשך כל השבוע. ממש אין לך חשק לדבר עכשיו עם אף אחד, בטח לא איתו. אבל הוא מנסה להיות נחמד וזורק לעברך איזה "בוקר טוב" ואת עונה רק "בוקר" כי אין לך כוח לדבר יותר. אבל שכחת שהוא ישאל אותך אם את לא מסוגלת להגיד לו אפילו בוקר טוב, ולכי תסבירי לו שאת בדיוק בשלב של איחוי קבצים ואין לך ראש לדבר.

כשאהבת אותו, לא היה איכפת לך שהוא תוקע מידי פעם

בשבתות הוא לוקח איתו את המוסף. אחר כך את מבינה שכמו בבדיחה שהפולניה מכינה לבעלה את התה שעה לפני שהוא קם כדי שישתה אותו קר, ככה גם האיש הזה שמסתובב לך בבית, מכין לעצמו קפה והולך לשירותים וכשהוא חוזר הקפה כבר קר וצריך לחמם אותו. כשהוא חוזר את לא מבינה למה לא סיים לנגן שם בפנים, או שאולי השאיר את ההדרן בשבילך, ולפעמים זה מגיע בדואט. איך הם מסוגלים להוציא קולות דומים בבת אחת משני מקומות? פעם, כשאהבת אותו, לא היה איכפת לך שהוא תוקע מידי פעם מפה או משם ואפילו אהבת את זה כמו שהוא חיבב את שלך (לקח לו מעט זמן לדעת שגם נשים עושות את זה). היה נורא כיף לדעת שאתם מרגישים כל כך קרובים שאפילו דברים כאלה לא מפריעים לכם. רק שהיום זה ממש מפריע לך שהוא לא מכבד אותך ועושה את הדברים האלו לידך.

את יודעת שיש עוד המון זוגות במצב שלכם, אבל יש עוד המון זוגות שעדיין אוהבים ונהנים לקום יחד בבוקר ולהכין יחד ארוחת בוקר בשבת ולצאת יחד להליכה אפילו יד ביד. את חושבת לרגע על האיש שאהבת אחריו, מחוץ למסגרת, ושואלת את עצמך אם הייתם מגיעים למצב כזה אילו הייתם פעם יחד, לתמיד. כמה זמן היה לוקח לשניכם להגיע למצב כזה. ואת יודעת שלא, כי כל אחד מכם היה מעיף את השני לנצח אילו רק הייתם מגיעים למרחק פסיעה משם. את נזכרת בהוא וחושבת כמה היית רוצה להריח אותו, לגעת בו, לשמוע אותו ולחבק אותו שוב, ואיך שהזמן עושה את זה כואב אבל פחות.