קוראים לו ג'יימס, והוא חוזר בסוף הערב למזוודה
בעיניי, כפרפורמרית, דראג היא אחת האמנויות המאתגרות, הדורשות ממך פתיחות מסויימת במחשבה, כמו גם קבלת האחר. כי אני מילדות התאהבתי אחרת, חשבתי אחרת, הרגשתי אחרת מכפי שתיארו בספרים ובסרטים. גדלתי אחרת
התאהבתי אחרת, חשבתי אחרת, הרגשתי אחרת. כל הספרים והסרטים הקרינו משהו שלא היה אני, שהיה בו משהו שהרגיש לי לא נכון. האהבה נראתה לי תמיד, בקומדיות הרומנטיות שאהבתי, רחוקה, לא אמיתית. משהו לא ברור, לא בדיוק נכון.
מאז ומעולם הסתכלתי על בנים מהכיתה שלי, מהיישוב בו גדלתי, במין תחושה מעורבבת של איום וסקרנות, מסתכלת על המשחקים שלהם מרחוק, רוצה להידמות להם ולא יכולה. גם כשרכבנו על אופניים, הם תמיד נסעו מהר יותר, ואני הסתבכתי עם החצאית. תמיד הרגשתי מגושמת לעומת הבנות שלא כססו ציפורניים, לא הסתבכו עם החצאית והקוקו שלהן היה תמיד מתוח, גם אחרי שיעור מחול או ספורט. לי תמיד היו שוונצים, תמיד משהו נראה לא בדיוק במקום.
כשהגעתי לחטיבה נתתי יום אחד לחבר טוב לאפר אותי ולסדר לי את השיער למסיבה. הוא נהנה מכל רגע, שיחק, איפר, בישם ונתן לי זוג עגילים תואם, של אחותו. אחר כך לבש חולצת נצנצים, סידר את הג'ל ויצאנו.
אלה תמיד היו החברות הכי טובות שלי, בנים כאלה, שהם על הגבול, לא בדיוק מאלה שיילכו לשחק כדורגל בערב, אלא אלה שיעדיפו לשבת איתך מול הטלויזיה לקומדיה רומנטית עם קערה ענקית של גלידת תות ויעשו לך רולים בשיער לפני תחילת הסרט.
פיתחנו אז הומור מריר, חד וקשה
אלה שמתלהבים נורא כשאת מתלבשת יפה, ואפילו ינסו, רחמנא ליצלן, לנעול את נעלי העקב שלך סתם בשביל הקטע, כי אתם ממש קרובים במידה (שלוש מידות הבדל, אבל מי סופר). בנים רכים כאלה. שאין להם בעיה לרקוד איתך לצלילי מאריה קארי אי שם בכיתה ט' ולשיר איתה בקולי קולות, עד שאמא שלך צועקת עליכם שתהיו בשקט. אפשר היה לדבר איתם, והרבה, ולצחוק, ולהיות גם לפעמים צינית ומרושעת כלפי מי שפגע בי, וזה היה בסדר, ואפילו קירב בינינו. הומור מריר, חד, קשה פיתחנו יחד, ואני חייבת את השנינות שלי עד היום לאותן שיחות מלאות הומור של אז.
הבנות שהתקרבתי אליהן שיחקו כדורגל וקרעו לבנים את הצורה כל משחק. הן תמיד נראו חזקות נורא, כאלה שיכולות להרים שלושה ג'ריקנים בטיול השנתי, ואת התרמיל שלי, כשחטפתי התקף אסתמה. כאלה שהלכו לחוגי סיור, שתכננו את הטיולים בתנועת הנוער ביישוב, שכשהיינו לבד המילים היו מתבלבלות לי. כאן היו פחות דיבורים, כי הן בדרך כלל לא דיברו הרבה, בטח לא בחטיבה ובתיכון. העיניים שלהן לימדו אותי לקרוא גם מעבר למילים, והמעט שאמרו לרוב הדהד אצלי עוד שנים אחר כך, ולרוב נאמר בצורה עדינה שעמדה בסתירה כמעט מוחלטת לקשיחות. בנות קשוחות כאלה. אבל רק מבחוץ.
תמיד התביישתי בכך שאלה האנשים שגורמים לי לרצות להתקרב, אלה שעל הגבול, אלה שלא בדיוק מתנהגים "כמו שצריך", כמו כולם. במקום ממנו באתי, אנשים התנהגו כמו שהם צריכים להתנהג. הגברים היו גברים, בשינויים קלים, רובם גאים ביכולותיהם הטכניות, בידע ובלוגיקה שלהם. הנשים גאות אף הן, לא רק בביתיות שהקרינו כי אם גם בקריירות השונות, האמנותיות והרגשיות יותר.
אני תמיד נמשכתי רגשית למי שלא התאים, אף פעם, כמוני. למי שפעם אחר פעם, כשניסה להתקבל, מצא את עצמו בחוץ. אלה האנשים שמעניינים אותי עד היום. אנשים שרוב העולם יסתכל עליהם כעל משוגעים, או לפחות סוטים. והם ממש לא מתנהגים "כמו שצריך", אלא מעזים ומעזות לעלות על במה עם ציצי מאורז, שמלה ועקבים או חזה קשור וזקן מודבק, בהיפוך. קוראים לזה דראג, ובמסגרת האמנות הזו, הם משחקים עם המגדר, עם השונוּת.
ומתוך גילוי נאות עליי לומר בעצם - אנחנו משחקים עם זה, כיוון שגם לי יש חלק צנוע בעניין, דמות דראג גברית (לגבר הכי משמעותי בחיי בשנתיים האחרונות קוראים ג'יימס, והיתרון המרכזי שלו זה שהוא חוזר למזוודה בסוף הערב ומניח לי להתחיל עם הנשים באזור מבלי שהוא יפריע).
אז קוראים לזה דראג, ובעיניי, זו אחת מצורות ההופעה והאמנות המעניינות ביותר. בעיניי, כפרפורמרית, זו אחת האמנויות המאתגרות, הדורשות ממך פתיחות מסויימת במחשבה, כמו גם קבלת האחר, בוודאי הרבה יותר מכל שואו רגיל. זה קיים במקומות שונים בארץ ברמה טובה יותר או פחות, אבל בירת הדראג הארצית היא ללא ספק ירושלים, בה ישנו לפחות אירוע של דראג איכותי וכשרוני בשבוע, ולרוב יותר מאירוע אחד כזה. לפעמים, במופעים האלה, את מוצאת את עצמך נדהמת ממה שעומד על הבמה ומופיע בכשרון כה רב, עד שזה כבר בכלל לא חשוב או רלוונטי אם זה בן או בת. זה פשוט יפהפה וחופשי, כל כך חופשי.
לעלות על במה עם חזה קשור וזקן מודבק
וזה אולי עיקר העניין מבחינתי. זה אולי לא "כמו שצריך" לעלות על במה עם חזה קשור וזקן מודבק, אבל זה משחרר וזה כיפי. וזה אולי לא "כמו שצריך" שקולגה וחבר שלך עולה על הבמה עם ציצי מאורז ומחשוף מצוייר, אבל זה כל כך יפה ומוכשר ומעניין ואחרת. בעיניי, הגיע הזמן שכל מי שרוצה צלליות (עם נצנצים! הכי כיף!) ואינו בדיוק אשה סטרייטית, יוכל לעשות זאת בגאווה ומבלי שיגידו לו שזה נשי, אלא אם הוא רוצה בכך. ומי שרוצה לנהוג על משאית, בלי קשר לנטייה מינית, מגדר או מין, לא תיחשב גברית, אלא אם היא רוצה בכך.
ההגדרות האלה הורסות לכולנו. ילדים בני שלוש לא יודעים שאסור להם ללבוש שמלה או לנהוג על משאית. הם יודעים רק מה הם אוהבים לעשות ואיך הם אוהבים לשחק. ומצחיק שלרובנו לוקח המון זמן, אם בכלל, לחזור לגיל שלוש ולאפשר לעצמנו לשחק במה שבאמת כיף לנו.
צלליות עם נצנצים שמיועדות לכולם אולי לא חשובות כמו הכרה בנישואים חד מיניים, אבל זה שינה לי את החיים. זה עשה אותי אדם שלם יותר ופחות מבולבל. כן, מה שקצת סומק יכול לעשות ללסבית מתחילה שאומרים לה שהיא נראית סטרייטית מדי, ומנסה להתאים. לא עוד.
אני יודעת שיש גברים ונשים וכל יתר המגדרים (יש עוד והם אפילו חיים באושר, בינינו, אפילו בלי שמישהו יודע אם הם לא מספרים, לפעמים) שמתים לעשות דברים שהיה מותר בגיל שלוש, ועכשיו כבר אסור, כי זה לא כמו כולם, זה לא "כמו שצריך".
אז זה לא כמו שצריך, אבל זה כיף לא נורמלי לעשות דראג, לשחק, להיות בין לבין. לזרוק לכמה דקות את כל המותר והאסור המיני והמגדרי שכולנו שמענו רוב חיינו.
נסו פעם, אם תהיו אמיצות ואמיצים מספיק לומר ל"כמו שצריך" שיותר כיף להיות אחרת.
האימייל של ענת
לפנייה לכתב/ת 
