לבוא בשמלת כלה, לעזוב רק בתכריכים

אני חוצה את מגרש המשחקים בדרכי למרכז העיר טוסון ושומעת שתי ילדות מתגרות בילדה שלישית: "ג'ייק ואלה יושבים על עץ. מ-ת-נ-ש-ק-י-ם. קודם באה אהבה, אחר כך נישואים, אחר כך תינוק בעגלת תינוקות!"

סקרנית, אני עוצרת את הליכתי ומסתובבת להסתכל על אלה, הילדה הג'ינג'ית שהציקו לה. היא יודעת שהיא צפויה להתאהב, אני רואה את זה על פי החיוך המבויש על פניה המנומשים של בת התשע. אני מנערת את ראשי בתימהון וחושבת, כפי שאני חושבת לעתים קרובות: באיראן זה לעולם לא היה קורה.

אין סיכוי. ילדות בנות תשע באיראן לא צועקות בשמחה במגרשי משחקים, חשופות לעיני העוברים ושבים. הן לא מושכות אליהן תשומת לב ולא הולכות לבית ספר עם בנים. הן אינן מטלטלות את שערן הג'ינג'י הארוך ויודעות בביטחון שמחכה להן אהבה בעתיד. והן לא, לא, לא שרות על לשבת על עצים, להתנשק עם בנים ולהביא תינוקות. ברפובליקה האיסלמית איראן, אין שום דבר תמים ברגע שכזה.

אני מרימה במהירות את הפנטקס k1000 התלויה על צווארי ומצלמת סדרה של תמונות. מה שאני מקווה לתפוס בעדשה ארוכת הטווח שלי הוא זה: שיניים קדמיות שעדיין לא גמרו לצמוח. זנב סוס. ברכיים גרומות. חצאיות צמר משובצות קצרות. פלסטר בצבע ורוד זרחני על זרועה החשופה של אלה. אני מטשטשת את הבנים ברקע ומתמקדת רק בבנות ובגרביים הלבנים המקופלים על קרסוליהן. הקלות שבחיוכן. הן כה קלילות, הילדות האלה, כה בנות מזל, עד כי הן מתייחסות לזה כאל מובן מאליו.

אלה רואה שאני מצלמת ודוחקת במרפקן של האחרות. אני מורידה את המצלמה, מנופפת להן ושולחת לעברן את החיוך הגדול ביותר שלי, חיוך של אשה יפה, ואני יודעת, מניסיון, שהחיוך הזה גורם לאנשים לחייך בחזרה. וכצפוי, הן אכן מחייכות. אני מנופפת להן בפעם האחרונה ואחר כך הולכת משם. כבר הספקתי להשתנות. מהרגע הקטן הזה בלבד. הילדות חסרות הפחד הפנטו אותי, ואני יודעת שכאשר אבחן את התצלומים ואביט בילדות בזמן ההפסקה שלהן, אחפש אחר רמזים שיגלו לי אילו נשים הן עומדות להיות.

אני מקווה שימצאו אהבה רומנטית. ונשיקות מלאות תשוקה, וגברים שיביטו עליהן בעיניים שיראו ויחדרו את נשמתן. אני יודעת שאז הן יהיו מאושרות, ואני יודעת שירגישו שלמות.

"קודם באה אהבה, אחר כך נישואים", שיר ילדוּת שהוא ציפייה תרבותית. אמריקנים מאמינים בהתאהבות בכל נים מנימי נשמתם. הם מאמינים שזוהי זכותם המוּלדת, בוודאי תנאי מוקדם לנישואים. אין זה כך במקום שגדלתי בו. ברפובליקה האיסלמית איראן, הנישואים עדיין נדונים לעתים קרובות בין משפחות בנימה עסקית-משהו. ברוב המשפחות המודרניות יש לבנות אמירה כלשהי בעניין. הן יכולות לעודד מחזרים, או, כפי שעשיתי אני, לדחות את הנישואים על ידי לימודים לתואר אקדמי.

לא שגברים איראנים הם בהכרח בעלים גרועים. רבים מהם, כמו אבי היקר, הם טובי לב ואציליים ומתעניינים בנשים שלהם כבני אדם, לא רק כאמהות ילדיהם. ומצד שני, חלקם לא. ישנן ארוחות מנחה משפחתיות, הענקת מתנות, וארוחות ערב, אבל בדרך כלל אשה לא נמצאת לבד עם הארוס שלה לפני החתונה. כך שזה, כפי שאומרים באמריקה, הימור. אשה מצטרפת למשפחה של בעלה בשמלה לבנה ועוזבת אותה רק בתכריכים לבנים. במותה. זאת התרבות שלנו, וזהו העתיד שלנו, עתיד שלרוב הבנות אין מנוס ממנו.

אין מנוס, כך התחיל להתחוור, גם לי.

ביום הולדתי ה-27 ערכו לי הורי ארוחה חגיגית בדירתם היפה בצפון טהראן. בדרך כלל לא עשינו חגיגה גדולה בימי הולדת, אבל באותו זמן הייתי עצובה והם רצו לשמח אותי. הייתי מורה לא יותר מארבע שנים, ולאחרונה התפטרתי ממשרתי, בניגוד לעצת הוריי ואחרי שחלמתי זמן רב כל כך להיות מורה לילדות קטנות. מאז שהתחלתי ללמד סבלתי מכאבי ראש חזקים שהלכו והתגברו ומכאבי בטן רצחניים. הגוף שלי לא היה חזק דיו לעמוד בדרישות הנחוצות כדי להיות מורה לילדות במשטר דתי.

לא היו לי חלומות שישאו אותי קדימה

ברגע שהתפטרתי פחתו תחלואי הגופניים, אבל כך גם עולמי. כמעט לא יצאתי מהבית. הרחובות נראו מאיימים, ולא היו לי כיוון או חלומות שישאו אותי קדימה. עדיין לא מלאו לי 27, והייתי תשושה כמישהי שחיה 100 שנות אושר. שקעתי אל תוך דיכאון נוראי.

הוריי היקרים, שהבינו שאני מדוכאת, הזמינו את כל האנשים שאני אוהבת למסיבת יום הולדת מפוארת. את כל האנשים שיכולים לגרום לי לצחוק. היו שם מינו ולילה, חברותי היקרות מהאוניברסיטה, שאיתן צחקקתי במהלך כל לימודיי, בעיקר בביתה של לילה, בריקודים מול קלטות וידאו פיראטיות של מופעי הרוק של סיאבש. היו שם משהאד ורוקסנה, אח של אבי ואשתו, והכי חשובים, עלי והומה קרמוני, שחברותם עם הוריי היתה, ללא ספק, ליטוף של חסד שהפך את חייהם באיראן לנסבלים. שורשי החברות שלהם היו ארוכים ועמוקים. עלי אַגָא שכר את שירותיו של אבי כמהנדס לפני שנים רבות, כאשר מעטים היו מוכנים לשכור אותו בגלל דרכיו המערביות, ועלי אגא שמר לו על המשרה מאז. חוץ מזה, היינו יוצאים איתם לחופשות כאילו היו בני משפחתנו היחידים.

היה להם בן אחד מוערץ, רֶזַה, שהיה מבוגר ממני ב-12 שנה. הוא התגורר בלונדון זמן רב, אבל הומה חנאום דיווחה לי כל הזמן על מעשיו. "את יודעת שאגא רזה חוזר מלונדון בחודש הבא", הודיעה באותו ערב, כשהתאספנו סביב הסוֹפְרָה בפינת האוכל שלנו ואכלנו ארוחה חגיגית של קבב כבש ואורז עם זעפרן. "הוא קיבל עבודה באוניברסיטה הפתוחה ומוכן להתיישב ולהתחתן. הוא פרופסור, את יודעת".

הרגשתי שעיניהן של מינו ולילה נחות עלי, אבל הסטתי מהן את מבטי וחייכתי בנימוס אל הומה חנאום. ניסיתי להסתיר את תחושת המועקה שלי, להדחיק את ההבנה הפתאומית שכך, אם כן, זה יקרה. לא הייתי צריכה עוד לתהות. התעטפתי כגולם בביתו של אבי ללא עבודה וללא הצעות נישואים אחרות. הוריי אהבו את אגא רזה כאילו היה בנם.

כך, אם כן, זה יקרה. אכנס לביתם בשמלה לבנה, כאשתו של רזה, ואצא ממנו בתכריכים לבנים. ובין לבין, יישאר עולמי מצומצם מאוד.

מצומצם עד כדי כאב, עד כדי... חנק.

"לאמך ולי יש מתנה בשבילך, טאמי ג'וּן". אבי אוהב לתת מתנות. ודאי היה לו קשה לחכות עם המתנה עד שהמסיבה תיגמר. הוא בטח חשב עליה כל הלילה.

רגע אחר כך חזרה אמי עם קופסת קרטון לבנה פשוטה, בערך בגודל של 80 סמ"ר. היא הושיטה אותה לאבי ועמדה לידו, חככה בידיה, נשכה את שפתה התחתונה ונשאה אלי מבט שלעולם לא אשכח. מבט שגאווה, התרגשות ופחד משולבים כולם בתוכו. "הנה, פתחי את זה", דחף אבי את הקופסה לעברי.

פסעתי קדימה ולקחתי אותה בידיים רועדות. הרמתי את המכסה והחזרתי אותה לידיה המושטות של אמי. הסתכלתי בזהירות על שכבת הנייר העליונה ואחר כך קילפתי אותה. "זה ה...?" עצרתי את עצמי. מובן שזאת לא יכולה להיות אותה מתנה. המתנה ההיא תחובה בשידה שלי, מתחת לערימת חיג'אבים ממשי. את המתנה ההיא לא הזכרנו שנים, ואני חשבתי שהיא לגמרי נשתכחה.

הוצאתי מהקופסה בקבוק בושם מפורצלן כחול. נתתי באבי מבט שואל. הוא הנהן. כן, טאמילה. זה מה שאת חושבת.

פתחתי את בקבוק הבושם כדי שאוכל להריח אותו שוב

עיניי נמלאו דמעות בשעה שהנחתי את הקופסה על שולחן הכניסה, סובבתי את הפקק ופתחתי את בקבוק הבושם כדי שאוכל להריח אותו שוב. כדי שאוכל לראות אותו שוב. כדי שאוכל לזכור את הפעם הראשונה שקיבלתי את המתנה המיוחדת הזאת.

זה היה ביום הולדתי החמישי. אבי, שהיה אז צעיר בהרבה, הושיב אותי על ברכיו ונתן לי בקבוק בושם עגול. הוא היה של אמי, והיה מונח דרך קבע על מגש שולחן האיפור שלה. אהבתי אותו. הכי אהבתי ללחוץ על המזלף הקטן באירועים מיוחדים, כשאמי הרשתה לי להתיז מי ורדים על מרפקי ידה התחתונים הרכים, ואחר כך היתה משפשפת אותם זה בזה ומרימה אותם כלפי מעלה, ממתינה לאישור מאפי הקטן. חשבתי שזאת מתנה ראויה. מתנה נהדרת ובוגרת לילדה המעריצה את אמה כפי שהערצתי אני.

אבל כשהרמתי את בקבוק הבושם אל אפי ושאפתי, קימטתי במבוכה את אף הילדה שלי והרגשתי שהחיוך עוזב את פני. לא היה זה ממנהגו של אבי, באבא ג'ון האהוב שלי, להתלוצץ ממתיחות אכזריות, אבל אחרי שלחצתי בזהירות על המזלף וגיליתי שהבקבוק מכיל רק חול, נאלצתי להדק את שפתיי ולהתאמץ מאוד כדי לא להראות חוסר כבוד ולתת לדמעות לזלוג מעיניי.

"זה חול מאמריקה", אמר אבא בארשת כבוד

אבי משך אותי אליו ונשק על מצחי. "טאמילה היפה שלי, זה לא סתם חול". הוא לקח את גב ידי, ליטף אותה עם האגודל שלו והרגיע אותי כמו לפני השינה. "זה חול מאמריקה", אמר בארשת כבוד, "הבאתי אותו לכאן במו ידי כדי לתת אותו לטאמילה ג'ון היפה ביום הולדתה החמישי, כדי שתשמור עליו ותדע שכאשר היא תהיה גדולה, תוטל עליה משימה מיוחדת. היא תצטרך לקחת את החול הזה ולהחזיר אותו למקומו. היא תצטרך להחזיר אותו לאמריקה".

קולה הנעים של אמי שלף אותי מהרהורי. "טאמי".

הסתכלתי לעברה, מבטינו נפגשו. "יש עוד דברים בקופסה", אמרה לי בעידוד והושיטה לי אותה שוב. היא לא נשכה עוד את שפתה. היא לא חככה עוד בידיה. במקום זאת, הסתכלה עלי בנחישות שרק לעתים רחוקות ראיתי אצלה. הרגשתי שתקווה מתעוררת בי, ונבהלתי, כי באיראן התקוות מתגשמות רק לעתים רחוקות, וכמעט תמיד הן מודחקות. בחורה איראנית שמרשה לעצמה לקוות, מסתכנת.

אבי לא הצליח לשמור על סבלנותו. "תוציאי את זה", ציווה, והתקרב אלי כאילו כדי להכריח אותי, במידה שאמשיך להסס.

התאפקתי וקילפתי את שכבת הנייר הבאה. נשמתי עמוקות. האם ייתכן, יכול להיות, כן, זה מה שזה! הסתכלתי על אבי פעורת פה. הוא חייך חיוך רחב, גאה.

בתחתית הקופסה היה דרכון.

בשבילי.

דרכון בשבילי! היה גם כרטיס טיסה לכיוון אחד מאיראן לטורקיה, ושם הייתי צריכה להשיג ויזה לארץ החלומות של הוריי ולרכוש כרטיס טיסה.

הוא עשה זאת.

אבי הציל אותי.

הוא שלח אותי לאמריקה.

"איך אתה..." התחלתי לשאול בפליאה, אבל הוא ביטל את השאלה בהינף יד. הוא עשה זאת. זה כל מה שהייתי צריכה לדעת.

"אבל מה עם...?" הסתכלתי על אבי במבט שואל. מה עם אגא רזה, רציתי לשאול. מה איתו ועם הצעת הנישואים הצפויה? אבל עצרתי את עצמי. לא היה בעיניו שום רמז לאגא רזה.

"תודה, באבא ג'ון. הו, תודה רבה!" כרכתי את זרועותיי סביבו.

"ששש, ששש", השקיט את יפחותיי ונדנד אותי קדימה ואחורה. "זה הסיכוי שלך. לכי לאמריקה ועשי אותנו גאים".

צעדתי לאחור, נדתי לעברו, וידאתי שהוא רואה את הנחישות בעיניי. אעשה זאת. אעשה כל שביכולתי כדי להביא להם גאווה. אחר כך הסתובבתי אל אמי, והתחבקנו. "כל כך אתגעגע אלייך, מאמאן ג'ון".

"אני אוהבת אותך, טאמי ג'ון", לחשה באוזניי. "כל כך, כל כך אוהבת אותך. ודעי שהעולם בחוץ הוא עולם יפה, יפה". היא נחנקה ממילותיה ושוב לא דיברה עד אשר חזרה היציבות לקולה. היא השתחררה מחיבוקי ותפסה את אמות ידיי, מבטה אוחז את מבטי. "לכי ועוררי את מזלך", ציוותה עלי. "הבטיחי לי שתעשי זאת".

החזרתי לה מבט, ולרגע אחד, זה מה שראיתי: את אמריקה. את אמריקה שלה. את אמי, אמי הצעירה יותר, נטועה עמוק באדמת קליפורניה העשירה. לפני שנים, נתנה לי כמה תצלומים מתקופת שהותנו באמריקה. התייחסתי אליהם כאל הפריט החשוב ביותר שהיה ברשותי.

בין התצלומים יש אחד שבו אני אוכלת צ'יפס במקדונלד'ס, ויש תצלום נוסף מהיום שלנו באוקיינוס. בתצלום הזה, אני לובשת בגד ים שלם בצבע ורוד עם חרצית גדולה וצהובה מלפנים. אמי מחזיקה אותי. רגליי כרוכות סביב מותניה וראשי נח על כתפיה. גל שוטף את כפות רגליה. היא מישירה מבט אל עדשת המצלמה. עורה של אמי שזוף, שערה הארוך מתנפנף ברוח. עדיין אינה יודעת דבר על חופים נפרדים, על דרכונים מוחרמים ועל הצורך לעטוף את עצמך מחום השמש ומעיני גברים. היא מודעת רק ליפי היום הזה, שבו היא לובשת מכנסיים קצרים משובצים וחזיית ביקיני ורודה. אוזניה מחושקות בעגילי זהב גדולים ושפתיה משוחות באודם אדום חזק. לק אדום גם על הציפורניים. היא יפה להפליא, נראית כה מאושרת. כה מאושרת וכה חופשייה.

אין זאת האם שאני מכירה. האם שאני מכירה לבשה תמיד חיג'אב, כיסתה את עצמה עם כיסוי הראש שהמשטר חייב. תמיד הרכינה את הראש והסיטה את עיניה כשגברים עברו ברחוב. כלל איני זוכרת את האם העליזה, הקלילה, שבתצלום, אבל למרות זאת אני מתגעגעת אליה כל יום מימי חיי. האם שאני מכירה היתה תמיד עצובה.

השמש. הגלים. רחש האוקיינוס. מיניות בטוחה של חזיית ביקיני ומכנסיים קצרים המדגישים רגליים שריריות של אישה בעלת יכולות. היא זוכרת הכל. והיא רוצה שיהיה לי את זה. אני הוא חלומה הזנוח.

"אני מבטיחה, מאמאן ג'ון". לחשתי בחזרה. "אני מבטיחה שאלך לעורר את המזל שלי".

• מתוך הפרק הראשון מהספר "רעלה של ורדים" מאת לורה פיצג'רלד (תרגום: לאה ששקו, הוצאת "ספרית מעריב"). לורה פיצג'רלד הוא שמה הספרותי של איילין קונל. זהו ספרה הראשון.