צבא הגנה זר לישראל

החמאס על כל פלגיו כבר הודיע שזה לא בא בחשבון מבחינתו. אבל שרת החוץ ציפי ליבני חשבה שהרעיון שווה בדיקה. בעצה אחת עם ראש הממשלה ושר הביטחון היא בחנה עם ראשי נאט"ו ומנהיגים אירופים את האפשרות שכוח של נאט"ו, או לחילופין כוח אירופי-ערבי, יוצב ברצועת עזה.

הכוח אמור להיכנס לרצועה כדי למנוע הפעלת נשק תלול-מסלול והתעצמות מחדש של חמאס, אם מתוך הסכם עם הפלסטינים או אחרי מבצע נרחב, כשצה"ל ייצא מעזה. תגובת ראשי נאט"ו והמנהיגים האירופים לא הייתה לגמרי שלילית, אבל לבני הבינה מבני שיחה שהם אינם נלהבים, בלשון המעטה. לכן גנזה בינתיים את הרעיון.

אבל עצם הנכונות העקרונית של הממשלה וצה"ל להפקיד את ביטחון הנגב ומרכז ישראל בידי כוח צבאי זר, מעידה על כרסום זוחל שחל בשנים האחרונות במרכיב חשוב של תפישת הביטחון שלנו: העיקרון שממשלת ישראל לבדה מגדירה את האינטרסים הביטחוניים החיוניים של המדינה ואזרחיה, וכי צה"ל וזרועות הביטחון האחרות, הם היחידים הנושאים בנטל ההגנה הפיזית על המדינה ואזרחיה.

העיקרון הזה, שהוא אבן פינה באסטרטגיה הבן-גוריונית ואשר הוכיח את יעילותו בארבעת העשורים הראשונים של המדינה, נזנח. כיום הממשלה בירושלים כבר אינה הגורם היחיד הקובע את מדיניות הביטחון שלנו. באנאפוליס, למשל, הסכמנו שגנרל אמריקני יכין תוכנית ביטחון ארוכת טווח שתחייב אותנו ואת הפלסטינים כשנחתום על הסדר קבע. לכן, בביקורו הקרוב של נשיא ארה"ב יתחננו לפניו אולמרט וברק שיתמוך בדרישותינו הביטחוניות מהפלסטינים. ירצה בוש, יתמוך – לא ירצה, נצטרך להתיישר לפי "מתווה ג'ונס", כפי שהתיישרנו בעיצומה של האינתיפדה השנייה לפי "מתווה (גנראל) זיני", בניגוד למה שהכתיבו לנו צרכי הביטחון שלנו.

עד כמה גרוטסקי המצב שבו הפקדנו את שיקולי המדיניות והביטחון שלנו בידי מעצמת החסות שלנו, תדגים התנהגות הממשלה בפרשת המאחזים הלא מורשים. מאחזים אלה הוקמו בניגוד לחוק, תוך כפיית דעתו של מיעוט על הרוב במדינת ישראל. אבל ראש הממשלה, בבואו להסביר לשותפיו בקואליציה מדוע צריך לפנותם, מנמק זאת בהבטחה שנתן לבוש. לא האינטרסים של מדינת חוק דמוקרטית מחייבים, אלא החשש מזעמו של נשיא ארה"ב. עצוב, ובעיקר מעליב.

החמור מכל הוא שצה"ל וזרועות הביטחון האחרות כבר אינם אחראים בלעדית להגנת אזרחי ישראל וגבולותיה. אנשי צבא זרים בגבולנו אינם תופעה חדשה. עד לשנת 2000 היו אלה משקיפים שווידאו יישום הסכמי שביתת נשק ושלום שנחתמו בין ישראל לשכנותיה. בכך סייעו לקיומם של אותם הסכמים ונוכחותם לא הגבילה את חופש הפעולה של צה"ל.

יוניפי"ל בגירסתו הראשונה, משלהי שנות ה-70, היה הכוח הראשון שאמור היה לחצוץ בין ישראל לבין הגרילה הפלסטינית מלבנון. הגרסה הנוכחית, שהוקמה על פי החלטת מועצת הביטחון בסוף מלחמת לבנון השנייה, היא כבר משהו אחר. הצבאות הזרים שפועלים כעת בדרום לבנון ומול חופי לבנון, אמורים למנוע התעצמות חיזבאללה ולהרחיקו מהגבול עם ישראל. במילים פשוטות - להגן עלינו. בגבול הדרומי העברנו למצרים את האחריות למנוע הברחות נשק וחמרי נפץ בציר פילדלפי; במעבר רפיח אמורים פקחים אירופים למנוע מעבר חופשי של לוחמים מאומנים וכסף שמעניקה איראן לחמאס.

מה בעצם לא בסדר בתפישה שצבאות זרים אחראים לביטחוננו מעבר לגבול, בעוד צה"ל והשב"כ אחראים בשטחה הריבוני של ישראל ובשטחים הנתונים לשליטתה?

לכאורה, אפשר כך לחסוך אבידות בנפש ומחיר מדיני שגובות פעולות של צה"ל מעבר לגבול ובשטחי הפלסטינים. אבל הניסיון שנצבר אצלנו (ובעולם) מוכיח שיישום תפישה זו מחבל באינטרסים הביטחוניים שלנו, מעיד על אובדן ביטחון עצמי ולכן מכרסם בכושר ההרתעה של ישראל, מזיק ליחסי החוץ של ישראל ולכושר המיקוח המדיני שלה, ופוגע בכושר הפעולה של צה"ל ובמוטיבציית הלחימה של מפקדיו.

כוחות זרים אינם מסוגלים למנוע לחימה בין שני צדדים יריבים

העובדות מדברות בעד עצמן. ערב מלחמת ששת הימים, כשנשיא מצרים נאצר סגר את מיצרי שארם א-שייח' והכניס את צבאו לסיני, ברחו חיילי האו"ם שהיו מוצבים בחצי האי כל עוד נפשם בם. זאת למרות שהוצבו בסיני כדי למנוע התפתחות כזו בדיוק. כוחות השלום של האו"ם נכשלו באופן מחפיר בנסיונם למנוע את מלחמת הכל ביוגוסלביה המתפוררת בכל וצפו חסרי אונים בטיהור האתני. בדרום לבנון היום לא מצליח יוניפי"ל למנוע את התעצמות חיזבאללה והיערכותו מחדש ממש כשם שלא הצליח יוניפי"ל בגירסתו הקודמת, מלפני מלחמת לבנון השנייה, למנוע הרג וחטיפה של חיילים ישראלים בהר דוב. זאת למרות שישראל נסוגה בשנת 2000 ל"קו הכחול" שהתווה האו"ם; המצרים אפילו אינם מתאמצים לכבד את ההסכם שחתמו איתנו על חסימת ציר פילדלפי איתנו לפני שישראל פינתה את רצועת עזה. נפח ההברחות בציר פילדלפי גדל במאות אחוזים. אולי באלפים.

גם מעבר רפיח פרוץ בדיוק כפי שחזו בכירי צה"ל והשב"כ, כשקונדוליזה רייס כפתה על ישראל את המרשם שלה לסידורי הביטחון בו. אולמרט לא העז לסרב לדודה מאמריקה, ונבואת אנשי הביטחון התגשמה.

לאור כל זאת, ברור לגמרי שכוחות זרים אינם מסוגלים למנוע לחימה או הכנות למלחמה בין שני צדדים יריבים. זה נכון במיוחד כשצד אחד איננו מדינה ריבונית מתפקדת אלא ארגון גרילה תת-מדינתי או מיליציה שרוב פעילותו מתבצעת בחשאי. לעומת זאת, הכוח הזר כובל את ידיו של הצבא הסדיר ומסרס את כושר הסיכול שלו.

בדרום לבנון צה"ל אינו יכול כיום להרוס שמורות טבע חדשות שמקים חיזבאללה מחשש להתנגשות עם יוניפי"ל. עצם שהותו של יוניפי"ל בדרום לבנון הוא עלה תאנה שממשלת ישראל הסכימה לו כיוון שנכשלה במאמציה לשתק את מטחי הרקטות של חיזבאללה; וכשהשב"כ וצה"ל יודעים על מנהרה בציר פילדלפי הם מעבירים את המידע למצרים כי כך מחייבים ההסכם והחשש שלנו מאבידות. החיילים המצרים סותמים את הפתח ברפיח בבטון ובלילה שלמחרת חופרים הפלסטינים פיר עוקף וממשיכים בהברחות.

אשר ליחסי החוץ של ישראל: זו כמעט אקסיומה שישראל מסתכסכת במוקדם או במאוחר עם המדינות השולחות חיילים להגן עליה ודעת הקהל בהן עוינת לנו. נורבגיה היא דוגמה אחת למדינה שפעם נמנתה עם הידידות החשובות שלנו באירופה. היום אנו מוקצים מחמת מיאוס בדעת הקהל שם. אבל הפגיעה החמורה ביותר ביחסי החוץ של ישראל נובעת מהדרישה המופרכת שלנו ממצרים שתחסום במקומנו ועבורנו את ציר פילדלפי. דרישה זו וההתנצחויות הנובעות ממנה בינינו לבין המצרים מכרסמת בנכס המדיני-אסטרטגי החשוב ביותר שלנו במזרח התיכון. בלעדיו היינו צריכים להחזיק בדרום כוח סדיר ומילואים כפול בגודלו ממה שיש לנו היום.

מדוע, אם כן, מתעקשת מדינת ישראל לדבוק בתפישת הביטחון השגויה הזו?

סיבה אחת היא שהתמכרנו לסיוע הצבאי, הכלכלי והמדיני האמריקני והתרגלנו לציית לצווים המונחתים עלינו מוושינגטון. גם אם הם מחבלים בביטחוננו.

סיבה שנייה היא נכונות גוברת בקהילייה הבין לאומית בעשור האחרון להתערב בסכסוכים מקומיים. נוח לפוליטיקאים שלנו לחסות בחיקה החמים של הקהילייה הבין לאומית ולהעביר חלק מנטל הביטחון אליה.

סיבה שלישית היא משקעי הטראומה שהותירו אצלנו מלחמות לבנון. הפוליטיקאים בישראל ובכירי צה"ל כבר אינם בוטחים ביכולתם להגיע להכרעה מעבר לגבול של ארגוני גרילה וטרור המפעילים נגדנו נשק תלול-מסלול.

אפשר להבין ממה נובעים הקיבעונות הללו שהממסד הישראלי לוקה בהם. אבל אסור לנו להמשיך ולפעול על פיהם מפני שתפישת הביטחון הזו, המעבירה את האחריות לאחרים, יוצרת אשליות שההתפכחות מהן כעבור זמן לא רב עולה במחיר דמים כבד.