עיינים גדולות

עמירם עיני, דוגמן על במיל', לא רוצה פלאשים. זאת אומרת, הוא רוצה, אבל רק כדי לשלם את שכר הדירה. את שש שנותיו האחרונות הקדיש עיני לרוק'נ'רול במסגרת היותו הפרונטמן של ההרכב Amiram Inc (שכולל גם את המוזיקאים שי סעדון, אלון תבורי, אמילי בנט ואסף ברק). אחרי ששחררו את האלבום "Little Defects" והוציאו את הסינגל המוצלח "Alright", יצאה החבורה לסיבוב הופעות באנגליה, שבעקבותיו הוזמנו גם להופיע באוסטרליה. גם הסינגל השני, “Chance”, כבר בחוץ והכיוון נראה בגדול, חיובי למדי.

"כמות הספות שישנתי עליהן יכולה למלא את איקאה". עיני יכול (צילום כפיר חרבי)

אנחנו נפגשים בדירתו המשובחת בשינקין. עיני, בלוק של פיג'מה, מדבר בין חיתול להזנת בתו בת החצי שנה, רנה, שנולדה לו מחברתו המסעדנית, שאיתה הוא חולק זוגיות בשנתיים האחרונות. "פעם הייתי בא לראיונות עם הנגאובר", הוא מחייך, "היום אני מגיע עייף בגלל התינוקת. ראיתי לא מזמן כתבה על רוקרים שהולכים עם העגלות של הילדים ברוטשילד. כנראה שכולם התברגנו".

הוא גדל בנורבגיה לאב ישראלי ואם נורבגית ולמד שם ציור. בגיל 20 החליט לארוז מזוודה וגיטרה ולעבור לארץ. אחרי חצי שנה פה עבר לאוסטריה בעקבות פנייה של סוכנות דוגמנות מקומית שקיבלה את התמונות שלו, ומאז הוא משוטט בעולם: מגורים בניו יורק, גיחות לאיטליה והשתקעות בפריז למשך שבע שנים, כולל נישואין לצרפתייה מקומית. במקביל הוא תקתק עבודות, כולל הקמפיין העולמי לורסצ'ה וחלטורה אצל ארמאני. אחרי הגירושין מהצרפתייה חזר לשנה באיטליה, עבד קצת ובעיקר הבין שהייעוד שלו בחיים זה לעשות מוזיקה. היום, בגיל 34, הבחור כבר חזק ברוק'נ'רול.

למה חתכת מהדוגמנות?

"כי די. אתן לך דוגמה: היתה לי לא מזמן עבודה באסטוניה - מלון חמישה כוכבים, כל הפינוקים. מיד אחרי זה היה לי סיבוב הופעות עם הלהקה באנגליה ושם ממש חיינו את הרוק'נ'רול: ישנו במרתפים, אצל משפחות, איפה שלא תרצה. הפער גרם לי להבין שאני הרבה יותר אוהב את חיי המוזיקה, על כל הלכלוך שבהם, מאשר את חיי הדוגמנות. ובכל זאת, עשיתי קאמבק לדוגמנות לפני חצי שנה, כשנולדה הילדה. הבנתי שצריך להיות רציני, שאני צריך להתפרנס. הדוגמנות זה מה שמחזיק אותי בחיים מבחינה כלכלית. עד שרואים כסף ממוזיקה זה תהליך מאוד ארוך".

איך הגעת לתחום בכלל?

"תמיד הייתי פרפורמר, שר, רוקד, מנגן... תמיד עשיתי הופעות עם חברים, אבל הבחירה במוזיקה כדרך חיים קרתה בגיל 28. התחלתי כפרויקט סולו ומהר מאוד הבנתי שאני אוהב מוזיקה של הרכבים שעובדים ביחד בחדר חזרות, מתעצבנים זה על זה, מתקשרים באמצע הלילה עם רעיונות, כל הסיפור הזה. ההרכב התגבש תוך כדי עבודה, ולפני שלוש שנים התחלנו להופיע. עבדנו עם המפיק גיל סמטנה (שעבד גם עם אהוד בנאי ופורטיסחרוף - נ.ד) והקלטנו את האלבום".

מאיפה הכסף?

"מימון עצמי. אני חושב שהשקעתי בזה בסביבות ה־65 אלף דולר. זה היה החלום שלי, ובזמן העבודה כל הסיפור היה עדיין בגדר פרויקט סולו. היו צריכים לעבור כמה דייטים עד שהלהקה ואני התחתנו. היה קשה לקבל מימון חיצוני בגלל שאנחנו עושים מוזיקה באנגלית בישראל ואף אחד לא האמין שזה יעשה אימפקט. תאמין לי שדפקנו על כל הדלתות, אבל אפילו הפצה לא מצאנו. רק כשהשיר 'Alright' נכנס לפלייליסט התחלנו לקבל פניות של חברות".

אז למה אנגלית?

"כי זו השפה של הרוק! אנגלית היתה ההשפעה שלי, עם זה גדלתי. חוץ מזה שהכיוון הוא גם חו"ל והתגובות שם טובות לנושא האנגלית. ועדיין הרבה אנשים אמרו לי שאם היינו מקליטים בעברית, הסיפור היה אחר לגמרי. אפשר לומר ששברנו כמה מוסכמות, כמו זה שלא עושים מוזיקה באנגלית בארץ, או שדוגמן לא יכול לעשות מוזיקה טובה".

"היום אני עייף בגלל התינוקת". עיני אבהי (צילום כפיר חרבי)

עיני מודע לכך שעברו כנער הפוסטר של דונטלה יוצר התנגדות מסוימת בקרב חובבי מוזיקה רציניים. "הרגשתי התנגדות", הוא מספר, "כאילו אנשים אומרים 'הוא דוגמן, אין לנו כוח גם לשמוע אותו'. אני מרגיש שאני צריך לעבוד יותר קשה כדי להוכיח את עצמי. אנשים חושבים שדוגמנים צריכים להיות דוגמנים, ואם כבר מוזיקה אז שיעשו פופ. גם הדרך שעשינו היא לא תקשורתית או יחצנית, אלא דרך הופעות קטנות. אז גם הדרך שעשינו וגם סוג המוזיקה לא הסתדרו לאנשים עם מי שאני".

ובכל זאת, הדוגמנות שלך היא סוג של גימיק.

"אם אתה אומר... אבל זו גם הסיבה שלקחתי הפסקה מהדוגמנות, כדי לעשות איזושהי הפרדה".

אתה נהנה לדגמן?

"זה מאוד תלוי. לפעמים יש את האנשים הכי סבבה ולפעמים ההפך. כשזה זורם ויש צוות טוב, זה אחד הדברים הכי כיפיים שיש: מפגשים מטורפים, טיולים למקומות שלא היית מגיע אליהם. אבל לפעמים זה לא זורם ואז זה בפירוש עבודה".

יש לך טריק מקצועי?

"ראית 'זולנדר'? אז גם לי יש מבט מגנום".

אתה באמצע שנות ה־30. יש בך פחד לאבד את המראה?

"גבר זה כמו יין, לא? אנחנו רק הולכים ומשתבחים. חוץ מזה, אפשר לראות שעכשיו הטרנד הוא לאו דווקא צעירים. אנשים מבינים שיש חיים אחרי גיל 23, שהערך הצרכני של אנשים בגילאי 35־45 יותר גבוה מזה של אנשים צעירים. זה טרנד טוב".

"לכל אחד יש את הטאלנט שלו".עיני מדגמן לטיטניום

באשר לקריירת הדוגמנות, עיני שופע סיפורים כחסה. "ההתחלה היתה פרועה מאוד", הוא מספר, "אתה נכנס לעולם מטורף שאתה עושה בו תצוגות של ורסצ'ה, מחליף בגדים עם נעמי קמפבל, מעליך מנגן רובי וויליאמס, אלטון ג'ון יושב בקהל ומאחורי הקלעים זורמת שמפניה. אבל זה גם קונטרסט - אחרי התצוגה אתה הולך הביתה ואף אחד לא מכיר אותך. האמת שמה שהכי אהבתי בדוגמנות זה המפגשים, הרגעים הקטנים והמעניינים. נגיד, לשבת ולדבר עם המתופף של בון ג'ובי, שהיה נשוי לאווה הרצגובינה שהצטלמתי איתה פעם. או שהיתה לי הזדמנות לפגוש את אריק קלפטון ולדבר איתו על השיר שלו 'קוקאין'".

יש משהו שאתה מתחרט עליו?

"אפשר לומר שהיו כמה הנגאוברים במקומות לא טובים. השנה הראשונה של הדוגמנות באה לי בבום. היתה הצלחה גדולה ולקחתי את זה רחוק מבחינת העובדה שאולי זלזלתי בזה. התחלתי לפספס טיסות ולאחר לצילומים ואז היתה נפילה, פתאום לא היתה לי עבודה, וזה מה שאיפס אותי. אחרי זה הקאמבק המקצועי היה הרבה יותר הדרגתי והרבה יותר חזק. אבל כן, תמיד יש תחושה מה היה קורה אם הייתי לוקח את זה יותר ברצינות בסיבוב הראשון. אז לא היתה לי אז מטרה, לא היה לי עוגן, לא הייתי מפוקס בכלל. אבל בסופו של דבר הכל הוביל למוזיקה, אז אני לא יכול לומר שאני מתחרט על משהו".

אתה כל החיים נודד. מה עם יציבות?

"הרבה שנים היתה לי האופציה לקחת את התיק ולהיות במקום אחר. מאוד אהבתי את זה שאני לא נעול. אפשר לומר שכמות הספות שישנתי עליהן יכולה למלא את איקאה. אבל לא תמיד הכל טוב. כשאתה דוגמן אתה נכנס לעולם שאתה כאילו אורח בו. יש בזה משהו אבסורדי כי אתה לא באמת מרגיש שזה חלק מהחיים שלך. אתה חולב מזה כמה שאפשר כי אתה יודע שכל רגע זה יכול להיגמר. לי היתה קריירה של שמונה שנים, אז כן, מתישהו אתה מבין שזו המציאות שלך, אבל אתה כל הזמן בתחושה שזה הסוף. עכשיו, בגלל הילדה, זו הפעם הראשונה שיש לי סיבה להיות ביתי. כיף שיש לי בית, אבל יכול מאוד להיות כשנסיים להופיע בסוף 2008 אשתי ואני ניקח את הילדה וניסע להודו לכתוב אלבום חדש. הכל יכול להיות... רנה", הוא פונה לתינוקת, "רוצה לנסוע איתי להודו?".

אתה אוהב לנדוד?

"מאוד. החלום שלי זה לחיות ארבעה חודשים בארץ, ארבעה חודשים בסקנדינביה והשאר בהופעות. אני רוצה סיבובי הופעות גדולים - אסיה, אוסטרליה, ארצות הברית".

בשביל זה אתה צריך שיכירו אותך, להיות כמו פוליס, נניח.

"פוליס זו דוגמה טובה, כי הרבה אמרו לי שאני מזכיר במשהו את סטינג, למרות שהוא מופיע מול מיליונים ואני מול 170 איש. אבל הגיע הזמן שמישהו ישראלי יעשה את זה, לא? אני רוצה למלא אצטדיונים. אני יודע שלומר שאני רוצה ש־80 אלף איש בקהל ישירו איתי את השירים זו סוג של חוצפה, אבל זה גם סוג של חזרה למקור. כשהייתי ילד זה מה שחלמתי עליו ואז החיים מתחילים לומר לך להיות ריאלי. עכשיו אני חוזר לחלום הזה ואומר 'לא, זה מה שאני בעצם רוצה וזה מה שאני הולך לנסות לעשות'".

נו, אז עכשיו אתה מאושר?

"עכשיו כן, יותר ממה שהייתי הרבה זמן. זה לא סתם שתמיד התעסקתי באמנות. תמיד היה לי משהו להוציא. גם למדתי לקבל את עצמי. אני יודע שיש דברים שאני יכול לעשות ודברים שאני לא יכול לעשות. לכל אחד יש את הטאלנט שלו. נגיד, אנשים שממציאים משהו בהייטק ומרוויחים הרבה יותר כסף מדוגמנים. אצלי, אחד הטאלנטים שלי זה הדוגמנות. שנים עבדתי מאוד קשה כדי להוכיח שמגיעים לי דברים אחרים בגלל שיש לי לכאורה איזשהו יתרון כי אני דוגמן. היום אני כבר לא רוצה להתנצל".