בייבי שוק

רזה להרגיז היא פותחת לי את דלת ביתה. המדפים עמוסים בספרים, ובכל מקום אפשר למצוא בונבוניירות ואקססוריז ורודים. התינוקת הטרייה מכבדת את המעמד ומקפידה על שינה רציפה, אולי כתוצאה מסיכום מוקדם בינה לבין אמא שלה, עינת ויצמן (34), שיאפשר לאחרונה לארגן לעצמה בראש באיטיות ובחולמניות את התשובות הארוכות למשפטים שנדמה כי לעולם לא ייגמרו. אבל לפני שננסה לפצח את המסתורין שבוויצמן, נתחיל בסוף. והסוף זה מינה.  

הלכתי ללידה בפחד נוראי. עינת ויצמן (צילום: ליאור נורדמן)

"יש לי סבתא מינה, זו החייאה של שם ישן", היא מנמקת את הבחירה בשם. "לפני שמינה נולדה, פחדתי שאני לא כשירה להיות אמא. מעולם לא החזקתי תינוק ביד, בטח שלא חיתלתי, ובכלל לא היתה לי גישה לילדים. ב'אפידורל' (סדרת מערכונים ששודרה ב־yes) היתה לי סצינה שבה אני מגיעה עם תינוק קטן לאיזו חנות ורוצה להחזיר אותו בתואנה שהוא מקולקל, שיש לו ריח של מקולקל ורעש של מקולקל, ובכלל, הוא לא עושה כלום. הסצינה הזאת כל הזמן עברה לי בראש... דודה שלי הביאה לי לחדר יולדות ספר עב כרס, מעין הוראות הפעלה לילדים, ושם השלמתי פערים על פליטות, הנקות ושאר שמחות".

לא הלכת לקורס לפני לידה?

"הייתי בקורס הכנה ללידה. זה היה נורא, הסיוט של החיים שלי. זה קורס הפחדות: מפחידים אותך על הצירים, על הכאבים וכמה שהלידה קשה. הלכתי ללידה בפחד נוראי".

בעבר הצהרת שאת לא אוהבת ילדים ואין לך מושג מה לעשות איתם. אני מקווה שזה השתנה.

"אני עדיין לא חובבת ילדים. את הילדה שלי אני אוהבת, אבל לא תמצאי אותי מנחה תוכניות ילדים או תוכניות על הורות או שאוציא פתאום - חס וחלילה - קלטות לילדים. זה ממש עושה לי אלרגיה. אני אפילו לא יודעת לדבר בשפה של תינוקות, כמו שמדברים לחיות. אני לא מדברת ככה, אני לא מתחברת לצד הזה של ההורות. אני שרה לה".

אז איך הגבת כשגילית שנכנסת להריון?

"בהלם. כמובן שידעתי שזה יקרה, אבל זה עדיין הפתיע. לא חשבתי שאכנס להריון בכלל. בגלל ההתנגדות רבת השנים שלי לזה, הייתי בטוחה שהגוף שלי יתנגד. ציפיתי לרע מכל ובסוף זה היה כיפי. היה לי מזל, אני מקווה שזה יישאר איתי".

אחרי כל התיאורים שלך, הצלחת בכלל לתפקד אחרי הלידה?

"כמעט שלא ישנתי, הייתי בהיי מטורף. אני לא רוצה להישמע כמו כל האמהות, אבל הרגשתי צורך להגן עליה. גיליתי שאני פחות קולית ממה שחשבתי, שאני היסטרית לגמרי. בימים הראשונים היא היתה עטופה במלא שכבות, שמיכת צמר וכובע. היה חום אימים בחוץ וממש בישלתי את הילדה".

פיתחת כבר חרדות כלפיה?

"אני עדיין בחוסר שינה. החוכמה היא ללמוד לישון בהפסקות, אבל הבעיה שהשינה לא באה אליי בקלות. המוח שלי לא עובד כרגיל. אני יכולה לקרוא עיתון ואחרי זה אין לי מושג מה קראתי, אני לא יודעת מה קורה בעולם, זה נעלם לי מהמוח".

עזבי אותך מאקטואליה, תראי איך גדל לך החזה, זה גם משהו.

"ג-ד-ל לי?! לא היה לי כלום, אבל עכשיו זה לא ייאמן. זה נורא כיף לחוות נשיות, אבל מה אני כבר יכולה לעשות עם זה? אני אפילו מוגבלת בבגדים שאני לובשת, כי אני צריכה חולצות עם וי בשביל להניק אותה".

מה עם ערכה לתינוק: "הכבשה שושנה", "יובל המבולבל" וכו'?

"אין לי טלוויזיה. זאת אומרת, יש לי את המכשיר אבל אני לא מחוברת לכלום. אני לא רואה טלוויזיה. הוא אפילו לא קולט את הערוץ הראשון המכשיר הזה. אני בהלם ממה שקורה בטלוויזיה. זה רעש, מערבלים לך את המוח, זה רעש לבן על פארש. גורמים לך לא לחשוב. אפשר לראות ערוץ 8 כל היום, זה כן. יש לי רק די.וי.די, אבל אני לא יודעת אם הוא בכלל עובד".

עכשיו באמת הגזמת. איך מינה תצפה ביובל המבולבל?

"מי זה?".

אני מכריזה ברגע זה על הכישלון הראשון שלך כאם בישראל.

"אני אמורה להכיר אותו? מאיפה? אולי מינה תרצה בכלל לשמוע את גדעון לוי".

(צילום ליאור נורדמן)

ועכשיו היא מגלמת מסז'יסטית לסבית שמתאהבת באשה סטרייטית, שנמצאת בזוגיות אומללה עם בעל בוגדני, שמנהל רומן עם כל דבר שזז, חוץ מהלסבית כמובן. כמו יתר הדמויות בסדרת הדרמה "מתי נתנשק", שמשודרת בימים אלה בערוץ 10, דורית המעסה נמצאת בתוך שלולית של בדידות והדרך היחידה שלה לצאת מתוכה היא להיות אובססיבית ופתטית בדרך למציאת אהבה. ברזומה של ויצמן - בין תואר ראשון באמנות רב תחומית לתואר שני במחקר תרבות - אפשר למצוא גם את הסרטים "מבצע סבתא", "אהבה קולומביאנית" ו"דמיונות", בטלוויזיה היא הופיעה ב"זאפ קולטורה" ובסדרת המערכונים "אפידורל", אבל ללא ספק, היא תמיד תיזכר כדמות התלושה והמעופפת של ענת שילון בסדרה "הפוך". מה שנשאר מאותה סדרה שעסקה בתחילתה בסרט פורנו, זה אלוהים, תפילין ומזוזות; הרבה שחקנים שחזרו בתשובה עם השנים (ראו מסגרת). במקרה של ויצמן, אין סיכוי שתמצאו אותה טומנת פתק בכותל. "אני לא מאמינה באלוהים, אבל גם לא לא מאמינה בו", היא אומרת, "הוא לא רלוונטי לחיים שלי, לפחות כרגע".

חוץ מהטלוויזיה, מה עוד מפריע לך במדינה?

"יש הרבה דברים שצריך לתקן במדינה הזאת. הכל מתחיל ונגמר במצב הכיבוש שאנחנו נמצאים בו. מאוד קל להיות בבועה, בייחוד במקצוע כמו משחק ובמיוחד בתל אביב, להרגיש שאתה גר בעיר נאורה ומתקדמת. תל אביב נותנת לנו להרגיש טוב עם עצמנו ולשכוח מה קורה במרחק נגיעה מכאן".

את עושה משהו כדי לשנות את הדברים האלה?

"זו הביקורת שלי לעצמי. אני לא עושה הרבה, אני פשוט לא יודעת מה לעשות. להפגנות אני לא אוהבת ללכת, כי זה אומר לצמצם לססמאות מאוד דלות את המחאה שלי, ואני לא מצליחה לעשות את זה. אני עושה בקטן מה שאני יכולה, למשל פעילות ביפו. בעג'מי יש גירוש של ערבים מהבתים שלהם לטובת דירות פאר שבונים שם. אני גם כותבת תסריט עם במאי פלשתיני שנוגע גם בבעיות של הפלשתינים הישראלים".

איפה נכנסת לתמונה הזו חולצת פרו פלשתין שלבשת?

"הופעתי באיזו השקה דיבילית (כך במקור - נ.ר) עם חולצה שעליה כתוב "Free Palastine". זו היתה בעיטה מרדנית כזאת, אבל לא אעשה את זה יותר. זו היתה טעות, כי אף אחד לא שאל אותי עליה וקיוויתי לדבר על הנושא. הבעיה היא שהאירועים האלה כל כך אווריריים ומנותקים ממה שקורה פה. חשבתי שננצל את האירוע להגיד משהו, כי יש צלמים, אבל זה לא קרה".

ואת לא חושבת שבארץ מסוכן להסתובב עם חולצות כאלה?

"קיבלתי קיתונות של גידופים. זה היה מפחיד, רצו לפוצץ אותי ואת המשפחה שלי, איחלו לי למות בפיגוע, זה היה מבהיל. אולי פה אני מנותקת, כי לא חשבתי שאעורר כזאת התנגדות". 

"איחלו לי למות בפיגוע". ויצמן על התגובות לתמיכתה בפלסטין החופשית (צילום: ליאור נורדמן)

מינה מתעוררת ורוצה את אמא שלה. מאותו הרגע הסיכוי שלי לקבל תשומת לב ירד לאפס. קצת קשה להתחרות בתינוקת מתוקה שלובשת חליפה אדומה. החושים האימהיים של ויצמן מפוקסים ביותר והיא מנסה לרצות את שתינו בו זמנית. אבל התחרות גוברת: מינה מייללת, אני מייללת, מינה רוצה יחס, אני רוצה תשובות. בסוף היא משתתקת ומקשיבה. אז הנה, הקטע הבא מוקדש לה, כדי שיהיה לה כקלף מול ההורים בגיל ההתבגרות: לא מעט בלגנים עשתה ויצמן להוריה החיפאיים - רחל, ספרנית באוניברסיטת חיפה, ומאיר, עצמאי. מה שהתחיל לערער את עולמה של ויצמן היה מעבר דירה בתוך חיפה בבגרותה. "גיל ההתבגרות היה קשה, להורים שלי היה קשה", היא מספרת. "הברזתי מהלימודים והסתובבתי עם אנשים מפוקפקים. הייתי ילדה מבית טוב, ילדת שמנת, ורציתי להתלכלך קצת".

בסופו של דבר היא הביאה נחת פולני להוריה, כשפגשה את אהבה חייה, עו"ד איתן דיאמונד, 35, היועץ המשפטי של הצלב האדום. הם נפגשו בשיעור פילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ומהר מאוד הזוגיות הפכה רצינית והוא עבר לגור אצלה. "זו היתה הפעם הראשונה שגרתי עם מישהו וזה היה שוק. היה לי קשה בבקרים - אני נורא מטושטשת ואי אפשר לדבר איתי.

הייתי מאוד עצבנית בהתחלה, אבל איתן הוא בן אדם מאוד מאוד סבלן". מהר מאוד הגיעה הצעת נישואין רומנטית בברצלונה, ובמקביל זכה בן זוגה במלגה יוקרתית ללימודי תואר שני במשפט בינלאומי בלונדון. מבחינת לוח הזמנים השניים נאלצו לעזוב את הארץ לשנה ימים ספורים אחרי החתונה. "היתה לי התלבטות קשה", מספרת ויצמן על ההחלטה לנסוע לאנגליה. "פחדתי שלא אצליח להתגבר על העובדה שאני מקריבה, שזה הכי נורא.

רציתי להרגיש שאני עושה את זה בשבילי ולא בשבילו. הגעתי לשם אחרי תקופה מאוד אינטנסיבית בארץ - צילומים ל'אפידורל', יציאת הסרט 'אהבה קולומביאנית", וכמובן החתונה. מתקופה כזאת עמוסה ושמחה עברתי למקום חדש וזר והמעבר היה קשה. פתאום לא היה לי לא עיסוק, לא חברים, לא לימודים והיתה נפילה. שאלתי את עצמי, 'מה, אני לא אשחק שנה?', אז אמרתי לעובד מחפוד, שהיה הסוכן שלי, לשלוח לי טקסטים לאודישנים וניסיתי לעשות כל מיני קומבינות שכמובן לא היו ריאליות".

ואיך התמודדת עם המעבר ללונדון?

"שנאתי את איפה שגרנו. אלו היו מעונות, יחסית אקסקלוסיביים, אבל היתה לי התנגדות למקום, הוא דיכא אותי. היה מסדרון שהוביל לדירה שלנו, מסדרון מזעזע, חשוך כמו בית חולים, וזה הרס אותי. שלושת החודשים הראשונים באנגליה היו קשים. רוב הזמן הייתי בדירה, מנסה להתאפס על החיים החדשים. בכיתי די הרבה. הייתי בודדה כמו שלא הייתי אף פעם. הייתי בסוג של אבל על החיים שהשארתי בארץ. היה לי קשה בעיקר שאני בלי חברים, כי אני בן אדם שצריך חברים סביבו, ואיתן היה בלימודים. בחיים שלי לא חוויתי כל כך הרבה בדידות".

מתי חל השינוי?

"לקחתי קורס בקולנוע והיה נורא כיף. בגלל שאני בן אדם חברותי זה קרה יותר מהר ממה שחשבתי ועשיתי יותר דברים ממה שציפיתי. להפתעתי, סוכנות שחקנים מאוד גדולה שם קיבלה אותי והתחלתי ללכת לאודישנים. שיחקתי שם בהצגת פרינג' וגם עשיתי תפקידון ב'מינכן' של סטיבן ספילברג, למרות שבסופו של דבר הסצינה ירדה בעריכה. ביימתי גם סרטים קצרים ובעיקר צרכתי המון אמנות עם חברה אוצרת אמנות שהכרתי. ממש לקראת החזרה לארץ החלטתי שאני רוצה להישאר בלונדון והתקבלתי כבר לאוניברסיטת גולדסמית לתואר שני בקולנוע. בסופו של דבר, הגעגועים לארץ הכריעו ובעיקר הגעתי למסקנה שבארץ אשחק יותר. איתן רצה להישאר שם. הוא תמיד אומר שאם לא היה מתחתן איתי, הוא לא היה חי בארץ".

יש לכם מחשבות לעזוב את הארץ לצמיתות?

"העבודה של בעלי פותחת אפשרות כזאת, אז יכול להיות שזה יקרה".  

• את הראיון המלא עם עינת ויצמן תוכלו לקרוא בגיליון החדש של פנאי פלוס