כשאת אומרת מידע סביבתי, למה את מתכוונת?

שרון מלכי, וואסביפורסם: 01.02.08 , 10:15

הצדיק הנסתר שגרם לי להגיע לתובנה המופיעה בכותרת הוא עידן דורפמן אשר היה נדיב דיו להגיב לפוסט מידע סביבתי (מן המעט) שקיים בישראל. עידן הפנה את תשומת לבנו לירוק ברשת, מגזין האינטרנט (המשובח) של מגמה ירוקה. המגזין עצמו, כאמור, מצוין ומספק שלל ידיעות בענייני דיומא ברת קיימא. יש בדעתי להביא ידיעות דומות בהמשך, אף על פי שלרוב הן יגיעו מעבר לים, מכל מיני אתרים עלומים יותר ופחות, שעיניו של המשוטט הישראלי (הנפוץ) ברשת אינן מרחיקות עד אליהם בדרך כלל.

אולם חלק ניכר מהמידע הסביבתי אותו אביא בעתיד ואליו גם התייחסתי בפוסט הקודם הינו מידע סביבתי "נע" או "גולמי" אם תרצו, כלומר, לא מאובד יותר באופיו. המידע הסביבתי "הגולמי", מקובץ ומאוכסן ברשומות מידע סביבתי וידוע יותר בשמו הלועזי: Pollutant Release and Transfer Registers (או בקצרה PRTR - ד"ר דורית קרת הגתה את שמו העברי הנ"ל).

רשומות המידע הסביבתי מכילות בדרך כלל מסדי נתונים של פליטות שונות לאוויר, לים וליבשה של מפעלים. רשומות אלו מאפשרות הבנה עמוקה יותר של מצב הסביבה המסוימת (ברובן, הרזולוציה גבוהה ומאפשרת רמות דיוק לא רעות כלל עד לרמת המפעל המזהם).

מאידך, בדומה לדברים עמוקים ומורכבים אחרים, גם כאן, פעמים רבות כדי להבין את משמעות הנתונים והשפעותיהם, יש צורך במומחים. במקרים רבים בעולם, המומחים מגיעים מקרב ארגוני החברה האזרחית (NGO's). בה בעת, במקומות שונים בעולם נעשים ניסיונות להנגיש את המידע גם להדיוטות כמונו באמצעות דרכים ופרמטרים שונים.

בישראל כאמור, אין עדיין מסד שכזה, אלא אנחנו מדברים כיום עדיין רק על פליטות לאוויר, שגם הן אינן דיווח של מפעלים, אלא דיווח שמקורו בתחנות ניטור אוויר, המספקות מידע בנוגע לאיכות האוויר באופן כללי ולא למקורות הזיהום.

חוק המידע הסביבתי בישראל

הזכות לקבלת מידע מעוגנת בחוק חופש המידע (1998), אולם חוק זה מוגבל למידע המצוי בידי רשויות ציבוריות בלבד (ולא של מפעלים פרטיים, אלא אם הרשות חייבה אותם למסור אותו לידיה). בשנת 2005, בעקבות פעילות של "אזרחים למען הסביבה בגליל" בשיתוף הקליניקה לצדק סביבתי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, ארגון חיים וסביבה וח"כ לאה נס, נכנס לתוקפו תיקון (6א(ג)) לחוק חופש המידע, שעיקרו חובה מיוחדת למסירת מידע סביבתי שיש בידי כל רשות ציבורית, מיוזמתה וחינם אין כסף, באתר האינטרנט שלה (או במקום חלופי במידה ואין ברשותה אתר אינטרנט). כך, בשונה מסוגי מידע אחרים שעל האזרח לבקש, במקרה של המידע הסביבתי, אחריות פרסום המידע מוטלת לפתחה של הרשות.

אולם בצורה מרגיזה ואופיינית, עד עצם היום הזה, טרם תוקנו התקנות הנגזרות מהתיקון, שאמורות להיות "הרגליים האופרטיביות" של החוק ועמותת אזרחים למען הסביבה בגליל אף הגישו בג"ץ בנושא. מיותר לומר, כי המשרד להגנת הסביבה מתנהל בעצלתיים ושחרור המידע הסביבתי הקיים ברשותו מתרחש באיטיות רבה ולרוב לאור לחצים שמפעילים ארגונים ירוקים שונים (כזה הוא המקרה של פרסום ההיתרים להזרמת שפכי מפעלים לים למשל). הסיבה הרשמית להתנהלות האיטית היא באופן לא מפתיע, העדר תקציב.

לסיום סיומת

אם כן, אנחנו יכולים להבחין כאן בין שני סוגי מידע סביבתי: זה המציע נתונים "גולמיים" על מצב הסביבה (לרוב במסגרת PRTR) וזה המתאר מצבים ובעיות סביבתיות (באמצעי המדיה השונים) הן כתוצאה מבעיות המבליחות בחיי היומיום שלנו והן כתוצאה ממחקרים בנושא. בישראל כאמור, כמעט ואין מידע סביבתי "גולמי" שמקורו במזהמים עצמם (מפעלים, צה"ל וכיו"ב) אולם האופטימיים בינינו אולי יאמרו כי בשנים הקרובות זה ישתנה לטובה.