לאן שלא תלכי

שירי מימון, 26 ("וחצי. יומולדת במאי"), מבקשת לפזר את ענני הגלאם שאני מנסה לרסס עליה. "אני ממש לא אינטרנשיונל", היא משחררת כשמגיעה השאלה על הניסיון שלה לכבוש את חו"ל. "אני מאוד פוחדת מלדבר ואני מעדיפה שלא יידעו כלום עד שמשהו יקרה".

אם להאמין לה, למרות הפרסומת לסלולרי שמציגה אותה במלוא הדרה ולמרות המחשוף ההוא באירוויזיון ולמרות העובדה שהיא דיווה לכל דבר ועיקר, מימון בכלל לא אוהבת את הפוזה הזו. אפילו עם קונספט צילום השער שלנו היא לא היתה שלמה. "כל הקונספט היה מאוד מקורי - גלאם", היא צוחקת. "פשוט תהיי יפה ותשתקי. הרבה שיער מתבדר ברוח".

נו, ואת לא אוהבת את זה?

"לא ממש. אתה רואה אותי ביומיום ואין קשר. זה סבל נוראי, קר ומושכים לך בשיער. אני לא מתה על ההתחפשות הזאת, אבל אני חיה עם זה כי זה חלק מהעניין. כן, זה כיף להרגיש יפה, זה מגניב, אבל זה גם חלק מהעבודה וצריך לעשות את מה שצריך לעשות. עד שלא אעשה את זה באמת בחו"ל, לא אוכל להגיד לעצמי שאני אינטרנשיונל".

אבל את הכי אינטרנשיונל. יעידו על כך התחנות שעברת.

"אבל אין כל כך הרבה. זה מסתכם בלונדון, תל אביב, קריית חיים, ניו יורק, ניצנים. יש לי קריירה קצרה, חמש שנים. זה כלום, לא? אני ממש מרגישה בתחילת דרכי". 

"כשטוב ליאני נלחצת". שירי מימון (צילום אופיר קדמי)

אז הנה, למרות הניסיון להתנער מכל מה שחשבנו עליה, קבלו סיכום קצר של התחנות בחיי הדיווה הציונית. כמובן, מלבד סימון הגבולות, כיבוש היעדים והמעבר הטבעי ממקום למקום, בכל תחנה שכזו עברה שירי חוויות שסערו עמוק בפנים.

ניצנים "כוכב נולד", התמוטטות אחרי האירוויזיון וקשיי המקצוע, או: "הדבר האחרון שאני רוצה לדבר עליו זה נינט"

המקום שבו התחיל הכל היה ניצנים. הבהובים של זיכרונות מהערב ההוא ששינה הכל בחיים שלה: נינט, שי גבסו, שירי. "כמו אש, אש על הפנים", "הו, דון קיחוטה", "ים של דמעות בשתי עיניי". גבסו, שירי, נינט. נינט. נינט. שירי הפסידה בגמר לנינט, אבל זה לא מנע בעדה לעשות ניסיון הנחיה ב"אקזיט", לנסות לשחק בטלנובלה "ילדות רעות" (ועכשיו יש דיבורים עתידיים על תפקיד בטלנובלה "האלופה"), אבל בעיקר להזניק את עצמה לקריירת פופ ענפה.

את עדיין שומעת על ניצנים?

"לא כל יום, אבל עדיין אנשים ברחוב אומרים לי שהם בחרו בי. אין לי בעיה. שם התחלתי, זו היתה ההזדמנות שלי ומאז זה רק גדל".

ראית את שאר העונות של "כוכב נולד"?

"כן, ויש לי כמה אנשים שאני חושבת שהיו מדהימים. חן אהרוני, מישל גוריאלשווילי... אני חושבת שמי שצריך להישאר יישאר, יוציא אלבומים, יעבוד, יחזור מהמתים, לא יודעת מה. התוכנית הזאת מביאה אנשים מוכשרים לפרונט, לא יעזור שום דבר".

מה דעתך על בועז מעודה באירוויזיון?

"הלוואי שהוא יזכה. הוא צריך להיות חזק, כי זה קשה בטירוף. כשאני הייתי באירוויזיון (עם השיר "השקט שנשאר" באוקראינה - נ.ד), ביום האחרון שם בלילה של הגמר פשוט התמוטטתי פיזית. חטפתי חום, שכבתי במיטה, הייתי גמורה. זה סוג של כובד שאתה מרגיש על הכתפיים שלך.

זו לא הופעה שאתה יכול לצחוק סתם. אלה שלוש דקות שכל המדינה מסתכלת - ואתה חייב לתת את הבסט שלך או שאתה יכול לרסק לעצמך את הקריירה. אתה מפתח סוג של פרנויה. מצד שני, כשאתה עושה את זה טוב יש גם יתרונות. הנה, מה שקרה לי אחרי היה מדהים. מרוב שהיה טוב נלחצתי כבר. בכלל, כשטוב אני נלחצת. בגלל זה אני אצל פסיכולוגית. אולי זו הנטייה שלי, אבל אני חושבת שכשמשהו טוב, משהו רע חייב לקרות. אני נלחצת מזה".

בטיפול עם שירי מימון?

"תראה, הכל אצלי היה גדול. האלבום הראשון וניצנים והאירוויזיון. כל פעם שאני חושבת על הדברים המדהימים שקרו לי, נהיית לי צמרמורת. החיים שלי זה כמו גרף של סינוס, פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה. אני מייצרת דברים חדשים ואז יש ירידה ואז שוב יש עלייה. זה מקצוע לא קל".

מה לא פשוט במקצוע?

"קצת מפחיד אותי שבארץ שוכחים מהר. נוטים לקבור אנשים שעוד יש להם הרבה מה להגיד. יש אמנים כמו שלום חנוך ושלמה ארצי שעדיין סוגדים להם, ויש את אלה שקצת עושים פחות אז שוכחים אותם. נגיד, תראה בחו"ל את אלטון ג'ון - שנים הוא לא הוציא משהו חדש, אבל זוכרים לו שהוא גאון. בארץ צריך כל הזמן לחדש ולעשות. אני חושבת שיש לנו זיכרון מאוד קצר בארץ. אנחנו עוברים כל מיני דברים רעים וחוויות לא נעימות בחיים האלה פה, שאם לא יהיה לנו זיכרון קצר אנחנו פשוט נקרוס. כנראה שזה בא לידי ביטוי גם במוזיקה. לפעמים אני אומרת, מה יהיה אם לא יהיה לי כוח? ישכחו את מה שעשיתי? זה מלחיץ".

אבל כבר יש לך סוג של תדמית זוהרת. את מכוסה.

"איזה תדמית... מחזירים אותך פה למציאות נורא מהר. פה, כשאתה מסיים הופעה אתה יוצא דרך הקהל. מצד אחד יש בזה איזשהו קסם, מצד שני אתה לא תקרא לעצמך פה ביונסה. אין מה לעשות, בחיים לא נגיע לרמה הזאת. יש בזה משהו קסום, אבל יש משהו שגם עוצר. אומרים לי כל הזמן 'דיווה, דיווה', ואני חושבת שגם אם הייתי רוצה להיות דיווה לא

הייתי מצליחה. דיווה זה משהו גדול מהחיים ופה אתה כל הזמן על הקרקע".

בואי נסגור פעם אחת ולתמיד את סוגיית נינט. היה לך ראיון ב"7 לילות" שנעשה כולו ברוח נינט.

"מאוד לא אהבתי את הראיון. בסופו של דבר, זה עיתון צהוב. היו שם המון דברים שהוצאו מהקשרם. ממש לא רציתי לדבר עליה. כאילו, מה היא קשורה אליי? אבל כשדוחפים לך כל הזמן את השם הזה בסוף קורה משהו".

במקומך הייתי שונא אותה. כל הזמן היא מרחפת סביבך.

"מה היא אשמה? המראיינים נודניקים, לא היא. נטפלים לזה. מה זה קשור בכלל? היא לא מעצבנת אותי. מעצבן אותי שאנשים לא עוברים הלאה וכל הזמן עושים את ההשוואות האלה, אולי מתוך רצון לעשות לעצמם אקשן בחיים או לא יודעת מה. אבל עושים את זה על חשבוני וזה מבאס. יצא לי אלבום, והדבר האחרון שאני רוצה לדבר עליו זה נינט".

חו"ל לונדון, אמריקה ואוקראינה, או: "שרתי בלונדון באנגלית ופתאום נפל לי האסימון, נחנקתי, הבנתי שאני מגשימה חלום"

הטוב, מבחינת שירי, זה אלבום חדש שיצא בשתי גרסאות - מקומית בעברית ובינלאומית באנגלית. "עבדתי עליו בערך שנתיים, עבודה מטורפת ממש", היא מספרת. "עברו לי בידיים מאות שירים ולאט לאט התגבש לי בדיוק מה שאני רוצה לעשות. זה התחיל כישראלי עם נגיעות R&B ועבר ל־R&B עם נגיעות ישראליות. זה אלבום ישראלי, אבל מצד שני רציתי להביא טעם של חו"ל. אז לקחתי את המפיק יועד נבו שיושב בלונדון שיעשה כמה הפקות ועבדתי עם מומי לוי, שהוא אלוף בכל התחום הזה. היה לי מאוד קשה. אני פרפקציוניסטית ומומי פרפקציוניסט. חלק מהביקורות כתבו שזה מהוקצע מדי, מתוקתק מדי. כאילו מושלם מדי".

היתה ביקורת איומה ב"7 לילות". לא כתבו שם על האלבום שהוא מושלם מדי.

"זו היתה בדיחה. פשוט התחלתי לצחוק. מי שזה לא יהיה שקורא לעצמו מבקר מוזיקה, שיהיה לו הרבה בהצלחה. בוא נאמר שהבן אדם הזה לא מוערך בבית ספרנו. היו לו הערות, השוואות לא רלוונטיות לריטה. היא פה 20 שנה, איפה אני ואיפה היא? יש את הביקורות האלה, שאני אומרת לעצמי 'נו באמת".

על האלבום, שיצא דרך חברת אורנג', עבדה שירי עם מפיק לונדוני בשם טי ג'יי קייסיס. "אני במגעים להוציא אותו גם באירופה", היא מספרת. "מדובר באלבום באנגלית והוא אולד סקול, מוזיקה מלונדון כזה. האלבום מוכן, אבל שם זה עובד אחרת, הכל יותר לאט".

גם בארצות הברית יש לה שלוחה: "יש מפיק שקוראים לו סטיב גרינברג, שעשה גם שתי גרסאות בסוף האלבום הזה. הוא מפיק מטורף ונפגשתי איתו בניו יורק כמה פעמים. יש לנו כימיה טובה ונראה מה יהיה. אולי נעשה איזה פרויקט מגניב באנגלית לארצות הברית. הכל במגעים".

"הבן אדם הזה לא מוערך בבית ספרנו" מימון על מבקר המוזיקה שקטל את האלבום (צילום: עדי אורני)

המגעים עם חו"ל לא מסתכמים רק במדינות מערביות. באוקראינה, שם הגיעה למקום הרביעי באירוויזיון 2005, הפכה שירי לחביבת האוליגרכים. "היו כמה הופעות והיה מדהים. זה מרגיש כמו עולם אחר. ירדתי מהמטוס לתוך לימוזינה, ממש לחיות בסרט. אני מאמינה ומקווה שיהיו עוד הופעות שם".

לא מפחיד אותך לצאת לעולם?

"לא. אין לי פחד מחו"ל, אני רוצה את זה. כאילו, אין גבולות שם, זה הכי רחוק שאפשר. מה אכפת לי לנסות? אתה יודע, עמדתי בלונדון באולפן ושרתי באנגלית ופתאום נפל לי האסימון, נחנקתי, הבנתי שאני מגשימה חלום".

אם זה יצליח, תעברי לחו"ל?

"זה בהחלט בא בחשבון. אבל זה עוד רחוק, לך תדע מה יהיה. אוף, הלוואי ולא היינו צריכים לדבר על זה. אני אוהבת לדבר רק כשיש משהו, אבל הכל במגעים. כאילו, זה בסדר אם זה לא ייצא ואני אעבור לפרויקטים אחרים".

• מה שלום החבר? ומה בעניין משפחה וילדים? התשובות של שירי בראיון המלא בגיליון פנאי פלוס החדש