הצצתי לה במחשב וראיתי את אהובה הקודם
פתחתי את התיקיה במחשב שלה וברגע אחד נשאבתי מתוך דירה מזיעה בדרום תל אביב לטיול מסביב לעולם. רצתי איתם בין הזכרונות שלהם. טיולים, מסעות, ימי הולדת, מסיבות. צבא, לימודים, לונדון, פריז, מדבר יהודה, תל אביב... היא חיבקה אותו בדיוק כמו שהיא מחבקת אותי, ונישקה אותו בדיוק כמו שהיא מנשקת אותי. הם נראו ממש כמונו, לעזאזל
לא הפריע לי להעמיד פנים של אחד שיודע מה שהוא עושה, כמו שאני עושה הרבה פעמים בחיים שלי כשאני לא מבין בדיוק מה אני עושה. ישבתי שם מול המחשב שלה, פני מוארות ממסך לבן שלא אומר בעצם כלום. היא עמדה במטבח, הכינה לנו ארוחת ערב או משהו כזה. "אתה אוהב כוסברה?" צעקה אלי.
"מה?", שאלתי בטון של אחד שמנסה לפתור איזו בעיה מורכבת ולא מבין מי מעז להפריע לו כך באמצע. כמו החברה האלה מממר"ם שהיו מגיעים אלינו מדי פעם ליחידה כדי לבדוק שאין לנו סרטים כחולים על המחשב.
"כוסברה, אתה אוהב כוסברה? אכפת לך אם אני אכניס כוסברה לסלט?" קטעה את מחשבותיי.
"לא, ממש לא אין לי בעיה עם כוסברה", עניתי, "יש לי בעיה עם הפקקים באיילון, עם מחירי הדירות בתל אביב, עם כביש חוצה ישראל. אבל אין לי בעיה עם כוסברה בסלט..."
היא כבר היתה בשלה, איפה שהוא בין העגבניה לפלפל. זה היה מוקדם מכדי להגיד לה שלא הצלחתי עם המחשב, אז פשוט נשארתי לבהות בו, מנסה לשכנע אותו בפרצוף המסכן שלי שיתחבר לאינטרנט, מקווה שהיא לא תפתיע אותי פתאום מאחור. הרגשתי שאני צריך לחכות עוד קצת לפני שאני אומר לה שנכשלתי, לפחות אם אני לא רוצה שהיא תפסיק לחשוב שאני מבין בכל העסק הזה. הייתי צריך לחכות לפחות עד שהיא תגיד שהמרק מוכן, או הסלט.
שוטטתי על הדסקטופ שלה כמו שיכור בצומת פרדיס שלא יודע לאן ללכת. הסתובבתי ברחובות האפלים של ה-XP, נכנסתי ל"אפשרויות", ול"הגדרות", ול"התחל" ולכל מיני "פנלים" למיניהם. מקומות מוזרים יש במחשב שלה, חשבתי לעצמי. תיקיה ועוד תיקיה, קיצור ועוד וקיצור ועוד קיצור.
מהמטבח הגיעו ריחות של מרק עדשים (עם כוסברה, אני מניח) שעוד מעט יהיה מוכן. זה טוב, חשבתי לעצמי, כבר אוכל להודיע לה שנכשלתי במשימתי. אלא שלפתע נתקלו עיניי בתיקיה מוזרה. תיקיה אחרת, כאילו נגררה ממקום אחר. אני לא יודע להסביר את זה, אבל ככה זה נראה לי. תיקיה במקום הלא נכון. כאילו מישהו לא רצה שמישהו אחר יראה את התיקיה הזו.
אני לא גאון גדול במחשבים, אבל כשתיקיה לא במקום שלה - אני יודע להבחין בכך. "מותק אתה רוצה לשתות משהו?" היא צעקה מהמטבח.
"לא אני בסדר", מיהרתי לענות, כדי שלא תחשוב אפילו בטעות לצאת לרגע מהמטבח. "אני חושב שאני מבין מה הבעיה כאן", הוספתי, "אני רק צריך עוד כמה דקות על המחשב", פיזרתי הבטחה באוויר.
העבר הזה שמעמיס על הווה עייף, מרעיף מעליו ענן אפור
לחצתי פעם אחת על התיקיה, ולא הייתי בטוח שאני צריך ללחוץ פעם נוספת. מתחת לתיקיה היה כתוב בכתב קטן "אני ודושי". העבר הזה שמעמיס על הווה עייף, מרעיף מעליו ענן אפור. לכולנו יש עבר, חשבתי לעצמי, עבר שאנחנו נושאים עימנו לכל מקום. כל כך הרבה פעמים אנחנו רוצים להשאיר אותו מאחור, אבל הוא מגיע איתנו לאן שלא נלך, תמיד נמצא שם, במיוחד אם אנחנו לא רוצים שהוא יבוא. אז, הוא מגיע במיוחד. הקשתי פעם נוספת על התיקיה, והיא נפתחה.
מסתבר שפעם היה לה חבר. מסתבר שהיא לא סיפרה לי עליו יותר מדי. מסתבר שהם היו מאוהבים. ברגע אחד נשאבתי מתוך דירה מזיעה בדרום תל אביב לטיול מסביב לעולם. רצתי איתם יחד, בכמה דקות, בין כל הזכרונות שלהם. בכל הטיולים, בכל המסעות, ימי הולדת, מסיבות, צבא, לימודים, לונדון, פריז, מדבר יהודה, תל אביב... היא חיבקה אותו בדיוק כמו שהיא מחבקת אותי, ונישקה אותו בדיוק כמו שהיא מנשקת אותי. היא חייכה אליו את אותו החיוך שאני כל כך אוהב, אותו חיוך שהיא מחייכת רק בשבילי. ולחששה לו משהו באוזן, בדיוק כמו שהיא לוחשת לי כשאני כועס עליה והיא רוצה שאפסיק. היא שיחקה לו בשערות, וליטפה לו את היד בדיוק כמו שהיא עושה לי לפני שאנחנו נרדמים.
בתמונה אחת היא לבשה את השמלה האדומה שכל כך אהבתי, ובתמונה אחרת את הסוודר הוורוד, זה שאמרתי לה שהיא נראית בו כמו ברבי. בלונדון עף לה ברוח הצעיף שבעזרתו קשרתי לה את העיניים כשהפתעתי אותה ביום האהבה בחורף שעבר. הייתי איתם ברגעים הכי שמחים שלהם, ברגעים הכי עצובים. הם נראו כל כך מאושרים ביחד, כל כך שמחים, כל כך מתאימים. הם נראו זוג מאוהב, כזה שיישאר לנצח ביחד. הם נראו בדיוק כמו שאנחנו נראים, עכשיו, כאן, באמצע תל אביב. אלף קילומטר מהם. הם נראו ממש כמונו.
פעם היא אהבה אותו, ועכשיו היא בכלל לא מצאה לנכון לספר לי עליו. פעם הם ישבו כמונו והיא הכינה לו ארוחת ערב, והוא לחש לה שהוא אוהב אותה. פעם הוא אמר לה שהיא הדבר הכי מדהים בעולם, והיא הסתכלה עליו בזוג העיניים היפות שלה, מלאות חמלה ואושר, אותן עיניים שמסתכלות עלי עכשיו. פעם הם דיברו על מה שהם יעשו אחרי. פעם הם תכננו את החופש שלהם יחד. פעם הם שכבו ביחד במיטה הענקית שלה והוא חיבק אותה כל הלילה, והיא אותו. פעם הם היו כמונו. אנחנו כמו שהם היו פעם.
שברתי ברגע את שיא העולם בקנאה לזוגות צעירים
סחרחורת קלה תקפה אותי, הרגשתי ממש מחוץ לגוף שלי, צופה על עצמי מלמעלה. איזו קנאה הרגשתי. שברתי ברגע את שיא העולם בקנאה לזוגות צעירים. הרגשתי נבגד, הרגשתי לבד. הרגשתי מרומה. למרות שידעתי שאין לי סיבה טובה לכעוס עליה - כעסתי. או אולי יותר כעסתי על עצמי, על הלחיצה השנייה הזאת שעשיתי.
"המרק מוכן!" היא צעקה, "בוא דקה, בוא תראה, הוא יצא מזה טעים".
רציתי לקפוץ עליו מתוך המסך ולדפוק לו את הראש עשר פעמים בשולחן עד שהוא היה מאבד את ההכרה שלו. הוא בכלל לא התלהב מזה שהוא היה איתה. הוא נראה כזה אדיש, הוא הסריח מרגילוּת והוא זיהם אותה ברגילות המזוינת הזאת שלו. עומד שם כמו אידיוט ומחבק אותה ליד שער הניצחון. מחייך נבוך במסיבת יום הולדת. עומד כפוף באיזה אירוע בצפון. הוא בכלל לא היה מסוגל לתת לה את מה שהיא היתה צריכה לקבל. היא היתה צריכה מישהו מיוחד, גיבור קומיקס כזה שיכול לעוף מעל גגות. כזה עם גלימה אדומה וסימן שדבוק לו על החזה, אחד שמגיע בדיוק ברגע שהרשעים כמעט מנצחים. היא היתה צריכה מישהו כמוני.
"אתה מגיע? זה מתקרר", היא צעקה מהמטבח.
רציתי לקום, אבל לא יכולתי. לא יכולתי לזוז משם, לא יכולתי אפילו להוציא מילה מהפה שלי, לא יכולתי לנשום, לא יכולתי לעשות כלום. הגרון היה יבש, הלב פעם בחוזקה. יכולתי רק לשבת שם ולבהות בהם מחובקים, אוהבים, מתנשקים. בלונדון, במדבר יהודה, בפריז, בכל מקום מזוין בעולם הזה.
אני חושב שמה שבאמת הפחיד אותי בכל הסיפור הזה היה שהם נראו בדיוק כמונו. הם אהבו בדיוק כמונו. התחבקו בדיוק כמונו, וגרוע מכל - התנשקו בדיוק כמונו.
"נו תגיע כבר", היא קראה לי מהמטבח "המרק מוכן, הוא יצא ממש טעים".
נראה לי שהיא לא הבינה למה קמתי ברגע ויצאתי מהבית. היא צעקה אלי שאחזור, ואפילו נראה לי שקצת בכתה.
כאב לי לראות אותה ככה מעל המעקה של חדר המדרגות, אבל המשכתי ללכת. אפילו לא יכולתי להסתכל עליה.
אחרי זה, כשריחפתי עם הגלימה האדומה שלי מעל הגגות הגבוהים של העיר, חשבתי לעצמי שאולי עדיף היה לא ללחוץ פעמיים. אולי התיקיה כן היתה במקום שלה, ואני, אני הוא זה שלא היה במקום שבו היה צריך להיות. אולי במקרה הזה לא הייתי צריך לעוף מעל גגות.
האימייל של אלעד
לפנייה לכתב/ת 
