הפוכת חצר

מי שמכיר את ההיסטוריה של הג'יו־ג'יטסו הברזילאי ושל בני משפחת גרייסי מריו דה ז'נירו, כבר יודע איך נהגו הגרייסים להפגין את עליונות השיטה שלהם. למי שמצטרף אלינו עכשיו, הנה תקציר ממצה: במשך שנים ארוכות פעלו הליו גרייסי, בניו ותלמידיו לפי נוהל קבוע - הם היו פורצים לאקדמיה של אומנות לחימה מתחרה, וקוראים תיגר על המאסטר. בעצם, "קוראים תיגר" זאת צורה נקייה מדי לתאר את מה שהלך שם באמת: אחד הבנים, בדרך כלל ריקסון גרייסי, היה ניגש אל המאסטר האומלל ומרדים אותו בפחות מדקה.

דרך נוספת לבסס את מעמדו של הג'יו־ג'יטסו מבית גרייסי כאומנות הלחימה הדומיננטית בברזיל היתה הופעות באירועי קרבות ללא חוקים ("ואלה טודו") - משהו כמו גירסה קשוחה יותר של MMA - וגם בהם לא הפסידו אנשי הג'יו־ג'יטסו. לא עד שנת 1984, שבה גבר לוחם בשם יוג'יניו תדאו על לוחם ג'יו־ג'יטסו מבית גרייסי - והכניס את כל עולם אומנויות הלחימה הברזילאי לסחרור מסוכן שהדיו הגיעו לאחרונה עד לישראל. אבל ראשית, כמה מילים על מלחמת האזרחים הברזילאית.

אני והחבר'ה עם המקלות

יוג'יניו תדאו היה חבר בארגון בשם "לוטה ליברה", כלומר "קרב חופשי" - אומנות לחימה ששמה דגש על עבודת קרקע והכנעות בדיוק כמו הג'יו־ג'יטסו, אבל שונה ממנה בכמה מובנים יסודיים. הסגנון של הגרייסים, שהתפתח מהג'ו ג'יטסו היפני, התרכז בעיקר בטכניקה וכמעט לא דרש שימוש בכוח; שורשי הלוטה ליברה נעוצים בהיאבקות בקלאסית וה־Catch Wrestling, ששמים דגש על שילוב טכניקה וכוח. אם לוחם ג'יו־ג'יטסו טוב זורם על היריב כמו נחש עד להכרעה, אז לוחם לוטה ליברה מעקם ומרסק את היריב עד שהוא תופס אותו בהכנעה. ובמונחים מקצועיים, לוחמי הלוטה ליברה הרבו בבריחי רגליים ובחניקות גיליוטינה, ואנשי הג'יו־ג'יטסו התרכזו בעיקר בבריחי ידיים וחניקות אחוריות.

בעקבות הניצחון של תדאו התפשטו השמועות כמו אש ברחובות ריו: המניאקים סוף סוף קיבלו בראש. שלטון האימה של הליו גרייסי ובניו הוא היסטוריה. אלה היו חדשות מצוינות לכל מי שהתעסק באומנויות לחימה בעיר; לכולם נמאס להיות שטיח של הגרייסים. אחרי הניצחון של תדאו הסתובבו אנשי הלוטה ליברה כמו מלכים - רק שהיה להם מעט מאוד זמן להתבשם מניחוח הניצחון. היריבות בין שני הארגונים גלשה די מהר אל הרחובות, אל החופים ואל מועדוני הלילה, ובחלקים הדרומיים של ריו שררה אווירת מלחמה.

הגרייסים היו חייבים להגיב, אז הם החליטו לחזור לשיטה שכבר הוכיחה את עצמה בעבר: הליו (שכבר היה כמעט בן 80) וריקסון גרייסי, מלווים בכמה תלמידים, פלשו לאקדמיה של הלוטה ליברה כדי לסגור חשבון. ריקסון נכנס ראשון, והזמין את יוג'יניו תדאו ולוחם בכיר נוסף בשם הוגו דוארטה לקרב ראש בראש. הם הסכימו, אבל ביקשו זמן להתאמן. "אני נולדתי מוכן", גיחך ריקסון, "בניגוד לבלונים המלאים באוויר חם שמולי". עכשיו התחממה גם האווירה, ולא היה חסר הרבה בשביל כולם־נגד־כולם. בסוף הצליחו הליו גרייסי וקרלוס בורונכילה, המאסטר של הלוטה ליברה, להרגיע את הרוחות. אז מכות לא היו, אבל כל העסק שפך עוד קצת דלק על המדורה.

השלב הבא בהסלמה הגיע באוקטובר 88', כשריקסון ואחיו הפתיעו את הוגו דוארטה, שישב בפנאן עם החבר'ה שלו בחוף הים. ריקסון קבע את הטון של המפגש כשניגש לדוארטה, דפק לו סטירה ושאל: "עכשיו אתה מוכן?". בתגובה הוריד דוארטה את החולצה, והקרב התחיל.

ריקסון ניסה להפיל את דוארטה, שהגיב מצוין ושם את גרייסי ג'וניור על הגב. לגבי מה שקרה בהמשך יש מחלוקת, ובווידיאו שרץ עד היום ביו־טיוב (חפשו Rickson Beach Fight) די קשה לראות מי צודק. דוארטה וחבריו טוענים שזה היה מארב פחדני ומתוכנן היטב מצד הגרייסים, ואלה מצידם מכחישים. מה שברור זה שסביב שני הלוחמים נסגר מעגל של אנשי הג'יו־ג'יטסו, שראו את ריקסון על הגב מיהרו להתערב ולהעיף ממנו את דוארטה. עכשיו הפגיז ריקסון את פרצופו של דוארטה בחול והתחיל לפוצץ לו את הפנים, ודוארטה - שסירב להיכנע, חול בריסים או לא - ניצל לבסוף רק כשהמשטרה הגיעה לפזר את הבלגן. ואז הוא נשבע לנקום.

חמישה ימים אחרי התקרית בחוף עשה דוארטה את הלא ייאמן, ונתן לגרייסים טעימה מהתבשיל שבו האכילו את כל מתחריהם בריו במשך שנים: הוא פלש לאקדמיה של הליו גרייסי בראש צבא של 50 לוחמי לוטה ליברה. גרייסי קשישא הזעיק למקום את ריקסון, שהגיע על אופנוע וגם הביא חבר לגיבוי. בפעם הראשונה בחייו הפומביים, המחסל הראשי של הגרייסים נראה מפוחד. ובצדק: בכניסה לאקדמיה חיכה לו המון זועם חמוש במקלות ואפילו בנשק חם.

ריקסון ואחיו רוילר ניגשו לדוארטה ודרשו שיורה לאנשיו לסגת לפני שיקרה אסון. לכולנו יש משפחות, הם אמרו. דוארטה מצידו הבטיח שלא יקרה שום דבר חוץ מקרב הוגן - ולמרות כל החבר'ה וכל הבלגן, זה בדיוק מה שהיה. ריקסון הצליח גם הפעם להכניע את יריבו, ובכל זאת, האומץ שהפגין דוארטה אחרי ההשפלה בחוף הים הביא לו הרבה כבוד מצד משפחת גרייסי.

מיד אחרי שדוארטה סיים לחטוף יצא לדרך קרב נוסף, בין רוילר גרייסי לתדאו, אבל הוא נקטע כשהמשטרה הופיעה והבריחה את הקהל ביריות באוויר. ומכיוון שהקרב לא הוכרע, ריקסון קפץ אחרי כמה ימים לאקדמיה של הלוטה ליברה כדי לסגור על קרב חוזר. הפעם, אולי כמחווה של רצון טוב, הוא בא עם הבן הקטן שלו במקום עם 40 משוגעים גדולים. הקרב, שהתחדש למחרת, הסתיים בתיקו כעבור כ־45 דקות - עוד הישג משמעותי ללוטה ליברה - אבל המתיחות נמשכה.

סוף טוב לחטוף טוב

באוגוסט 91', שלוש שנים אחרי הראש־בראש האחרון, החליטו הצדדים לסגור את הסיפור אחת ולתמיד באירוע ואלה טודו מסודר. כשהשמועות דלפו לעיתונות קלט אחד מערוצי הטלוויזיה את הפוטנציאל, ולראשונה בברזיל הועבר ערב ואלה טודו בשידור חי. אחרי הרבה דם שנשפך ושיניים שעפו לקהל, ניצחו אנשי הג'יו־ג'יטסו את אנשי הלוטה ליברה 0:3, ושיקמו סופית את מעמדם כמובילי ענף אומנויות הלחימה בברזיל.

המשמעות ההיסטורית של האירוע היתה גדולה בהרבה מהסיפור המקומי של שתי אגודות יריבות שהולכות מכות. בזכות השידור הישיר והעניין הרב שנוצר מסביב, יצא טירוף הג'יו־ג'יטסו מגבולות ריו והתפשט כמו מגיפה ברחבי ברזיל - ובהמשך גם בעולם. אנשי הלוטה ליברה אמנם הפסידו, אבל זכו למקום משלהם בהיסטוריה כיחידים שהעזו להרים את הראש מול ההגמוניה של הגרייסים. גודל הניצחון, אתם יודעים, עומד ביחס ישר לגודל היריב.

עם השנים נרגעו החבר'ה, והיום נותרו מהיריבות האדירה רק הסיפורים. ובכל זאת, גם היום - ואפילו במדינה קטנה ורחוקה מאוד מברזיל - די בפתיחת סניף ראשון של לוטה ליברה כדי להכניס קצת אקשן לזירת אומנויות הלחימה המקומית.

הג'יו־ג'יטסו הברזילאי מבית מדרשם של הגרייסים כבר מפותח יחסית בישראל, ועכשיו נפתח בבאר שבע סניף מקומי ראשון גם ללוטה ליברה. הבוס הוא עמית חכים - בעל בית ספר גדול לאומניות לחימה בעיר, שנסע בקיץ שעבר לריו להתאמן בג'יו־ג'יטסו, אבל סופו שנקלע למועדון של לוטה ליברה ונתפס חזק.

כיריית פתיחה הביא חכים בינואר את ראש השיטה העולמית, מאסטר דניאל דג'נה, לאליפות הארץ בגראפלינג (קרבות האבקות והכנעות ללא מכות ידיים ורגליים), ולשורת סמינרים. היה לי הכבוד להשתתף באחד מהם, ומאסטר דניאל התגלה כאיש עדין, קורן ונחמד כשהוא לא על המזרון. כשהוא כן, מדובר בארכיבישוף הרוע. למדתי על בשרי שאם הג'יו־ג'יטסו הוא האומנות הרכה, הרי שהלוטה ליברה הוא האומנות הרעה. אני בסך הכל תרגלתי עם טירון אחר, ובעדינות רבה, את ההכנעות והבריחים שלימד המאסטר - ועדיין חזרתי הביתה מפורק. את האנשים שהוא בחר להדגים עליהם את הטכניקות בעצמו אני מתקשה לאתר עד היום.

באליפויות הגראפלינג שנערכו בארץ עד היום שלטו אנשי הג'יו־ג'יטסו הברזילאי. באלפיות האחרונה, שנערכה לפני חודש, הפתיעו תלמידי הלוטה ליברה של עמית חכים ולקחו את רוב המדליות. כשביררתי אם אנשי הג'יו־ג'יטסו מתכננים לנקום, הם אמרו שהם מאוד רוצים, אבל למי יש כוח לנסוע עד באר שבע.

לקראת שיגור: החליפה של האיותים

בקרוב ב־UFC: אנדרסון נגד הנדרסון בקרב שייקבע אחת לתמיד איזה אות מרביצה יותר חזק

אלוף ה־UFC במשקל בינוני, אנדרסון "העכביש" סילבה, נחשב ללוחם ה־MMA הטוב בעולם "פאונד פור פאונד". אם אתם מתעניינים בתשובות לשאלות כמו "לאיזה מרחק מאמצע הפרצוף אפשר להזיז אף", מומלץ שתחפשו את הקרב הראשון שלו עם אלוף ה־UFC לשעבר ריץ' פרנקלין ב־UFC64 (חפשו ביו־טיוב: Silva Franklin 1).

הנהלת ה־UFC עסוקה לאחרונה בנסיונות למצוא מישהו שיוכל להתמודד עם סילבה; פשוט נגמרו לה הלוחמים ברמתו. ב־UFC77 זה שוב היה פרנקלין, אבל סילבה בתגובה פשוט הזיז לו את האף לצד השני. עכשיו נכנסו אנשי החליפות ללחץ: בהיעדר מתחרה הולם, יש חשש שהקהל יאבד עניין בקטגוריית משקל פופולרית בדרך כלל.

בסוף נזכר מישהו בדן הנדרסון, שהיה אלוף "פרייד" במשקל חצי כבד, אבל לקח גם תואר אליפות אחד בבינוני. הנדרסון בדיוק הפסיד בקרב צמוד על תואר ה־UFC במשקל חצי כבד מול קוונטין ג'קסון, אז הבוסים עשו אחד ועוד אחד והגו פתרון גאוני: הנדרסון יוריד משקל לבינוני - והופה, יש יריב לעכביש.

ב־1 במרץ זה יקרה. כרגיל, תוכלו לתפוס נתח מהאקשן בשידור הישיר ב־www.mma-tv.net, למחרת בפורום של עידו פריינטה, או חודש אחר כך ב"אגו טוטאל" (שמאמצע פברואר, אגב, ישודר גם למנויי "יס"). הימור שלי? הנדרסון יקח. כי ככה.