הלכתי לטיפול לייזר כדי להיגמל ממיכל
"גמילה באמצעות לייזר מהרגלים רעים", רוטשילד 16. זו היתה אחת הכתובות שעלו לי בגוגל כשחיפשתי "גמילה". חדר המתנה קטן וצפוף, שקירותיו ספגו עם השנים מאות תקוות, תפילות וחששות של ממתינים. איך נגמלים מהזיכרון? פרק ראשון
רציתי להיגמל. מהאהבה, מהשנאה, מהחוויות, מההתרגשויות, מהריבים, מהזיונים, רציתי להיגמל מהכל. אבל בעיקר, רציתי להיגמל מהזיכרון.
"זה בסדר", הרגיע אותי המטפל, "רוב האנשים שמגיעים לכאן לא יודעים בדיוק במה מדובר. הם רק יודעים שהם הולכים להיגמל ממשהו רע. ממשהו שנמצא אצלם בראש וכמו גידול קטן אוכל אותם לאט לאט. הם רק יודעים שהם קיבלו החלטה אמיצה ושהם לא מתכוונים להיכנע לו, שהם לא מתכוונים לוותר. הם רק יודעים שהם הולכים לנצח! שהם רוצים להיגמל". הוא צימצם את עיניו והביט בי, שילב כפות ידיים והניח אותן על השולחן, כמו נשיא שסיים להסביר לעם שלו למה כדאי להם לצאת למלחמה ולמה הם הולכים לנצח.
בתל אביב המדרכות צרות. כאילו שלא תכננו שיילכו עליהן הרבה אנשים. ובאמת, באותו בוקר חורפי של אמצע אוקטובר, שנה אחרי החורף ההוא בניו יורק, לא הלכו הרבה אנשים על המדרכה של השדרה הכי ארוכה בעיר שלא רוצה להירדם. היתה שם אמא שדחפה עגלה, בחור אחד עם תיק צד שמיהר להגיע לאן שהוא וכמה ילדים שחיפשו מקום לשבת בו על כסאות גבוהים ולאכול סנדוויץ' עוף באמצע הרחוב.
גם אני הלכתי על המדרכה ההיא באותו יום, אבל בטוח שאני ממש לא עניינתי אף אחד. הסתכלתי על הכתובת שהיתה רשומה על פתק מקומט בכתב יד מהסס, כזה שלא באמת בטוח שרוצה להירשם, והמשכתי ללכת על המדרכה.
"גמילה בלייזר מהרגלים רעים", רוטשילד 16. זו היתה אחת הכתובות שעלו לי בגוגל כשהקשתי "גמילה", והיא נראתה הכי אמינה.
חלקתי חדר המתנה קטן וצפוף עם עוד ארבעה אנשים. קירות החדר, שעם השנים ספגו מאות תקוות, תפילות וחששות של ממתינים, נראו אלימים לגמרי. בפינת החדר היתה טלוויזיה קטנה ששידרה תוכניות של ערוץ 1 עוד לפני שהפכנו למדינה מערבית עם מלא ערוצים שמשדרים שום דבר. על השולחן הלבן במרכז החדר פוזרו מגזינים שהיו אמורים להנעים את זמן הממתינים. על הקיר שממול הכניסה עמד לוח מודעות גדול עליו מוסגרו תמונות של אנשים מחייכים. בהייתי בתמונות וניסיתי לדמיין את הסיפור שמאחורי כל תמונה ותמונה.
"לקוחות מרוצים", קטע אותי קול נשי עדיין שהציף לרגע באור את החדר נטול התקווה. "קפה?" שאלה.
"שחור, חזק. אני רוצה להתעורר".
"אז מה הסיפור שלך?" שאלה.
"הלוואי שהייתי יודע", מלמלתי ובהיתי בפטמה שחייכה אליי מתוך מגזין לגברים.
"אתה יודע", היא הגישה לי את הקפה, ומרחוק יכולתי לדעת שהיא שמה את הסוכר לפני שהוסיפה את המים, "במרפאה שלנו מבטיחים 88 אחוזי הצלחה של גמילה".
הבטתי בה מעל כוס קלקר לבנה חד פעמית שהעלתה אדים.
"88 אחוזי הצלחה בסדרת הטיפולים הראשונה, ואם האנשים נשאבים בחזרה להרגל הרע עד חצי שנה מהטיפול האחרון, הם מקבלים סדרת טיפולים נוספת, חינם!" הוסיפה.
חייכתי אליה והושטתי יד מהססת לכיס הקדמי של הג'ינס כדי להוציא סיגריה, אבל המבט שלה אמר הכל, אז דחפתי את הקופסה בחזרה לכיס. לפתע שטפו אותי כל הזכרונות.
היא הביטה בי עם עיני החתול המדהימות שלה וקימטה את גבותיה העבות כמו תינוק שלא מבין למה כועסים עליו. היא אמרה לי שבניו יורק לא מעשנים במועדונים, אז אמרתי לה "וואלה, אבל אנחנו לא במועדון, אנחנו בסטארבאקס. איך אפשר בכלל לשתות קפה בלי לעשן איתו סיגריה?"
היא נענעה את הראש המקסים שלה עם השיער השחור החלק שעף לכל הכיוונים ואמרה לי בפעם המי יודע כמה "כאן זה לא כמו תל אביב". ואז היא התחילה, בפעם המי יודע כמה להשוות את ניו יורק לתל אביב. למרות שכבר איזה 20 אלף פעם הסכמנו שאין מה להשוות.
"בוא נצא החוצה", אמרה ומשכה אותי אחריה, "תעשן בחוץ, בחוץ מותר". וכל מה שנשאר לי היה לאסוף את טיפת הכבוד האחרונה שלי ולצאת לרחוב. "המדרכות של ניו יורק רחבות יותר משל תל אביב", אמרה והושיטה יד לסיגריה שלי, "תביא סיגריה".
היא תמיד ידעה מה לעשות ומה להגיד
ובאמת, מדרכות ניו יורק היו רחבות יותר. עברו שם הרבה יותר אנשים שמיהרו להרבה יותר מקומות, עם הרבה יותר דאגות והרבה יותר חששות. ובין כל האנשים האלה, אני ומיכל. היא עומדת שם מחייכת לכולם וכולם מחייכים אליה. היא תמיד ידעה מה לעשות ומה להגיד ואיך להציל את המצב. תמיד היה מעניין איתה ותמיד היה מפתיע...
המדרכות היו רחבות יותר (צילום: סיגלית פרקול)
"נכון? נכון שהמדרכות של ניו יורק רחבות יותר משל תל אביב?" אמרה עם החיוך הכי חמוד בעולם, שמחכה לאישור ממני. ועוד לפני שהספקתי לחשוב מה לענות היא הוסיפה, "והשמיים, גם הם גבוהים יותר. והאנשים, הם הולכים מהר יותר, והזמן עובר מהר יותר..."
ואז היא נכנסה למעין אקסטזה שממש היה חסר טעם לנסות לעצור אותה בכלל. "הצבעים חזקים יותר, והריחות חריפים יותר, והאלכוהול חזק יותר, והקוק חזק יותר, והבניינים גבוהים יותר, והחלונות גבוהים יותר, והחלומות גבוהים יותר..."
"והשקרים גדולים יותר", ניסיתי להשתלב בשיחה של עצמה עם עצמה.
"שקרים, מה אתה יודע. אתה רק נחתת כאן לפני שבוע, אתה עדיין בג'טלג", היא מיד קטלה אותי ומיד נישקה אותי וחיבקה אותי כל כך חזק שבכלל לא יכולתי לחשוב על לכעוס עליה.
"תורך", אמר לי שוב הקול ששם את הסוכר לפני המים, "'כנס לחדר מספר 1, הוא מחכה לך שם".
וכך היא שלפה אותי אלפי קילומטרים מהקצה השני של האוקיאנוס למרכז תל אביב. הוא ישב שם על כסא עור מאחורי שולחן מעץ אדום וקפץ לקראתי כדי ללחוץ את ידי בחיוך מרוח מאוזן לאוזן. מאחורי הדוקטור היו תלויות כמה תעודות רשמיות, על השולחן היתה תמונה של משפחה מחובקת לצד אגם גדול, בטח לא בארץ. הם נראו מאושרים. גם מיכל אהבה להצטלם, היא תמיד חלמה להיות דוגמנית, אבל אף פעם לא רצתה שהחלום באמת יתגשם.
"בוא לכאן, צלם אותי ליד השלט של השדרה החמישית, אני רוצה שיהיה לנו זיכרון מהמקום הזה", אמרה. ניסיתי לצלם אותה, אבל עברו שם כל כך הרבה אנשים שלא הצלחתי לתפוס אותה לרגע אחד לבד. כל שנייה עבר שם איזה בחור מגודל אחר שבהה בחתול הקטן שלי שהיה עסוק בלהתגרד על השלט של השדרה החמישית באמצע מנהטן.
"נו, נו, נו", ייללה לעברי והתחילה לרקוד לעצמה. אז פשוט עמדתי שם ובהיתי בה. היא ידעה שאני פשוט בוהה בה, והיא אהבה את זה. אז היא המשיכה והמשיכה, רוקדת לצלילי מוזיקה שמתנגנת רק אצלה בראש, ואני עומד שם. מאוהב. "נו, נו, צלם כברררר", צחקה לעברי במבטא צרפתי עדין.
"על הטיפול כבר שמעת?" שאל האיש המלומד עם המשפחה המאושרת.
"רק מה שקראתי במודעה שלכם וקצת מחברים, לא יותר מזה. קשה לי להגיד שאני יודע בדיוק מה שהולך לעבור עלי", עניתי.
עוד מבט:
הייתי צריכה להבין שאתה עדיין מאוהב באחרת
טלי נץ
כמו בסרטים, כשאדם קופץ להציל מישהו זר ומחפה עליו בגופו, כך רציתי לכסות אותך. לשלוף את הכאב מתוך החזה שלך, לנקות ולהכין אותך לקראת בואה של אהבה חדשה. רציתי שתישאר לישון. אבל אתה בעיר אחרת, עדיין עורג לאותה אשה
"למעשה, מה שאנו עושים הוא מיקוד של קרן לייזר על אזורים שונים בגוף המשחררים כימיקלים טבעיים. לכימיקלים האלה יש השפעה מרגיעה על הגוף, שמפחיתה את הכמיהה".
"כמיהה למה?" שאלתי.
"כמיהה לכל דבר", השיב בהחלטיות של אחד ששמע את השאלה הזו מספר פעמים בעבר. "כמיהה לניקוטין, לקוקאין, לאכילה, לכאב, לשמחה..."
"ומה עם אהבה, עם זיכרון של אהבה?" שאלתי.
המשך הסיפור
לפנייה לכתב/ת 
הבניינים גבוהים יותר, והחלונות גבוהים יותר, והחלומות גבוהים יותר... ניו יורק
צילום: איי פי
מומלצים
