סובלת מעודף משקל? לא, אני נהנית ממנו!

יום האישה הבינלאומי שמח, ילדות וילדים.

רציתי לבחור בשבילכם כמה קלאסיקות מתאימות ליום האישה, ספרים שעולה מהם דמות נשית אחרת. לא שלגיה או היפהפיה הנרדמת שבמיטבן הן מתות או לפחות בקומה, לא ג'נט הסגנית הנצחית מהשביעיה הסודית או תמר תאומתה הרוחנית-ציונית מחסמב"ה. לא שוב אותם מודלים נשיים שאנחנו כל כך רגילים לקרוא.

קודם כל, נפסלו הגיבורות שסיפורן חותר לקראת חתונה ושם הוא נגמר. נפסלו גם הילדות ה"מרדניות" שלומדות להתיישר. הנה הלכו אן שרלי המתוקה מ"האסופית" ואיתה גם ג'ו מ"נשים קטנות".

נפסלו כמובן הקלאסיקות הגדולות שלא נכנסות בכלל לתיאור נשים, אלא בשבלונות מוגדרות וברורות. להתראות, פו הדב, ניפגש שוב כשקנגה תוריד את הסינור. ביי ביי גם למוגלי, להוביט, לבסטיאן מ"הסיפור שאינו נגמר", לכל משפחת רובינזון השוויצרית, לנסיך הקטן ולשושנה שלו גם יחד. היום הוא לא היום שלכם.

לא נכנסו "הקדושות". ילדות-מלאך מקסימות כמו "מומו" או מעצבנות כמו אנה ("מר אל כאן אנה") או פוליאנה.

נפסלו גם הספרים המתריסים, שיוצאים בעוז ובעזוז לקדם את האג'נדה הפמיניסטית. אתם יודעים, "אמא הלכה למשרד כדי להרוויח משכורת עתק ואבא נשאר לאפות עוגת בננות" או: "לא, רשפה הנסיכה, איני מוכנה להינשא לך ולכבול את עצמי לתפקידים המקובלים שכופים עלי התרבות והסדר הקיים!"

אז מה נשאר? לא הרבה. מצאתי שני ספרים ליום האישה ושבעה שהם ממש לא. ראשית, שני ספרי ילדים קלאסיים שעיצבו, נגד כל הסיכויים, דמויות נשיות אחרות לגמרי. לראשון יש כבר לא מעט המשכים רעיוניים בספרי ילדים עכשוויים יותר. הספר השני מהפכני אפילו יותר ולצערי, אף אחד מלבדו לא הלך בדרך שפרץ.

הראשון: גילגי

גילגי (או בשמה המוכר במחוזותינו - בילבי) אולי יודעת להרים סוס, לנצח את האיש הכי חזק בעולם ולהמציא את המשחקים הכי מעניינים שיש, אבל הפלא האמיתי בדמותה, מה שהופך אותה בעיני לפמיניסטית אמיתית, הוא שהיא פשוט הרוסה על עצמה.

כשהיא הולכת עם טומי ואניקה לקניות, היא נתקלת בחנות תמרוקים עם שלט על חלון הראווה "האם את סובלת מנמשים?" גילגי חושבת שלשאלה נימוסית יאה תשובה נימוסית והיא נכנסת מיד ואומרת למוכרת: לא! אני לא סובלת מנמשים, אני נהנית מהם ואם תקבלו משחה שמוסיפה עוד נמשים, אנא שילחו לי שבע או שמונה צנצנות!

בפעם הבאה שישאלו אתכן, אימהות, האם את סובלת ממשקל עודף? מקמטים? משיער מקורזל? תזכרו את גילגי ותגידו: לא! אני נהנית מהם! ותראו איך בשניה העולם יתהפך.

חוסר שביעות הרצון מדמותנו מתחיל היום בגילאים צעירים יותר ויותר. אם רק הייתי 5 קילו פחות, אם רק הייתי צעירה יותר (לנשים), מבוגרת יותר (לילדות ונערות), יפה יותר, חלקה יותר, עם ציצי גדול יותר, עם אף קטן יותר – אז הכל היה בסדר. חוסר שביעות הרצון הזה שואב לנו את כל האנרגיות. תפסיקי עם הדיאטות וגם את תוכלי להרים סוס. בדיוק כמו גילגי.

חוץ מזה, כבר בגיל 9 ממלאת גילגי את מצוותה של וירג'יניה וולף לחדר משלה ולהכנסה של 500 לירות שטרלינג בשנה. לגילגי יש בית שלם משלה (אם לא מחשיבים את הסוס ואת הקוף) ומזוודה מלאה מטבעות זהב. לא ספרתי כמה, אבל גילגי ספרה בשבילי: שבעים ותשע, שבעים ועשר, שבעים ואחת עשרה, מאה וארבע, אלף.

גילגי, מאת אסטריד לינדגרן, הוצאת ש. זק ושות'.

השני: מרי פופינס

למה מרי פופינס הוא הספר הכי פמיניסטי שאני מכירה? כי הוא קונטרה מפוארת ללינץ' שעושה הספרות לילדים ולמבוגרים, באימהות.

לא נתקלתי באף אם ספרותית (טוב, דמות אימהית. אני יודעת שהיא לא באמת אמא שלהם) לפניה ולצערי, גם לא אחריה, שבאמת מצליחה ליהנות מתפקידה האימהי, שהופכת גידול וחינוך ילדים לכיף, למשחק חסר מאמץ, בלי להתחנף ובלי להתיילד. מרי פופינס היא בעיני דוגמא ומופת לאיך מגדלים ילדים בלי לוותר על זמן פנוי, תוך שמירה על שילוב נדיר בין גבולות ואהבה.

ומה התכונה הבולטת של מרי פופינס? נכון, אהבה עצמית ללא גבול. תשכחו רגע מדמותה המלבבת של ג'ולי אנדרוס. מרי פופינס האמיתית, הכתובה, היא אישה שהעפרוני אומר עליה שגוזליו ברגע בקיעתם מהביצה יפים יותר ממנה ובכל זאת, היא בטוחה שהיא מתנת היופי לאנושות. אין חלון ראווה שהיא עוברת מולו בלי להעריץ את דמותה המשתקפת.

המסרים הפמיניסטיים בספר מרי פופינס כל כך חתרניים, עד שבהוליווד הרגישו שאי אפשר לעבור על זה בשתיקה ואמנם, בסרט, אימם של הילדים, גברת בנקס, מוצגת כלוחמת פמיניסטית מטופשת שמרי פופינס "מחזירה למוטב" וסרט הבד שמשמש אותה להפגנות, הופך בסוף הסרט לזנב עפיפון שמעיפים ההורים עם ילדיהם. בספר אין לשטות הזו שום זכר.

תקראו את מרי פופינס ותבינו ואף תנחילו לילדיכם איך דמות אימהית יכולה להיות גם יצור מיני, איך אפשר להעניק בלי לצאת סמרטוט, איך ילדים פורחים כשמציבים להם גבולות ואיך נשים יכולות לעוף, לדבר עם הרוח ועם הציפורים או לקפוץ עם הדייט לתוך ציור (בספר היא קופצת לציור רק עם ברט. בלי הילדים).

מרי פופינס, פמלה לינדון טרברס.

ושבעה שהם ממש לא: ספרי הארי פוטר

עד כמה שאני מחבבת את ספרי הארי פוטר, לא הייתי חוגגת את יום האישה במחיצתם. קשה לבחור איזו דמות נשית מקוממת יותר.

האם זו הרמיוני שכל קסמה וקסמיה, למדנותה ושקדנותה יספיקו רק להיות סגנית שניה לנבחר – The one - בכבודו ובעצמו? או פרופסור מקגונגל, סגניתו הנצחית של דמבלדור? אולי זו גברת וויזלי, שכל מהותה מסתכמת באימהותה או פלייר הכוסית הצרפתיה שחצאיתה (!) עולה באש בטורניר הקוסמים המשולש והיא נאלצת להסתפק במקום השלישי הלא מכובד אחרי שני המתחרים האחרים? ולא נשכח את ג'יני הטפשונת שאנחנו לא יודעים עליה כלום חוץ מזה שהיא מאוהבת בהארי מגיל אפס ושהיא אחותו של הסגן הראשון, רון וויזלי.

ואולי הדמות הנשית המכעיסה ביותר היא גם זו הנערצת ביותר – ג'ואנה קתלין רולינג, שנכנעה ללחץ והסכימה לחתום על ספריה בשם הלא מסגיר את מינה - ג'יי.קיי – כדי שגם בנים יקראו את הספר. ואנחנו חשבנו שהימים בהם נשים כותבות היו צריכות להמציא לעצמן שמות גבריים כדי להתקבל, כבר עברו. אז חשבנו.

יום האישה הבינלאומי שמח, ילדות וילדים. תגדלו טוב.

הארי פוטר, ג'יי.קיי רולינג, הוצאת ידיעות אחרונות.

• רינת פרימו, אמא לשלושה, סופרת, מחברת הספר "איה, אאוץ', אווה".