"את קולטת שהפכת לבעל היי-טק עסוק?"

"זה לא ענינך!" אני שואגת על הבת שלי בטלפון, כשהיא מוחה בתוקף למה היא מקבלת עונש ואחיה לא. מעבר לדלת אנשים מתכווצים. הבוס עצבנית...

הקרובים יותר ללו"ז היומי שלי מתכופפים מאחורי שקי החול, ממתינים שאפרוץ את הדלת בסערה. מי שלא חייב להיות בפרוזדור מעדיף להישאר בבתים.

זה ככה? לא, זה ככה כשהבוס עצבני. אישה בוס זה אחרת. היא לא תוציא תסכולים בעבודה. לכן היא אישה. אישה בוס גם לא סוגרת דלת. היא חיה את הפרוזדור, מרגישה אותו. את הדלת סוגרים רק בשרותים, וכבר קרה שהלכתי לשם רק כדי לשבת רגע בלי הפרעה.

נשים הן עם מיוחד

אי שם בין עשר לאחת עשרה אני מספרת לשיר שעוד מעט ארד לקנות לה שוקולד, לבת שלי, לחזק אותה לקראת המבחן. היא בת 15 והכי לא רוצה אותי איתה, אבל לי זה חשוב ללוות את הילדים בצמתים המרכזיים, ואני אצליח להשחיל את זה בין הפגישות. אני לא אוכל להסיע אותה מהבית, אבל על פי הלוגיקה זה הרי לא חשוב. היא תגיע אלי למשרד ומשם אקח אותה למבחן. זה קרוב, זה הגיוני.

הטלפון שמודיע שהיא כבר כמעט במשרד, רק צריכה הכוונה, תופס אותי באמצע פגישה אצל המנכ"ל. אני יוצאת מהחדר ותוקעת את הטלפון ביד של שיר. "היא בשדרות יהודית, כווני אותה". רבע שעה אחר כך, כשאני יוצאת מהפגישה, שיר שמה לי ביד את הטלפון, ושוקולד. היא אישה, היא שמה לב שהשעות נוקפות וראתה שאני לא יוצאת, אז היא פעלה. בחורה פרקטית, יעילה. אני אישה ולכן לא לוקחת את המחווה כמובנת האליה, ומודה לה מאד. נשים הן עם מיוחד.

כבר יוצאת

למחרת בסביבות השעה חמש, בעלי פורץ בצווחות: "מה צריך לקרות כדי שתעני לי לטלפון?!" הוא מתעצבן. ילדה חולה, אחה"צ קשה עם הילדים בבית. "כבר יוצאת, רק שעה וחצי ואני בחוץ". בלב בפנים אני יודעת שהוא יכעס, ובצדק.

לא יועיל אם אגיד שכשהוא היה בהיי טק ואני הייתי עם שלושה ילדים קטנים יכולתי לצעוק לקירות. נשים חזקות יותר, הן יודעות להסתדר יותר טוב. אני מתקשרת לחברה מהאוטו. יש לי חברה לכל מצב.

עכשיו אני שולפת את הנשק לימים קשים ממש. חברה שתמיד, לא משנה מה, תגיד שאני צודקת. שאני אלופה, שלא קל להיות אמא ואישה עובדת. היא מכזיבה הפעם. "את קולטת שהפכת לבעל היי-טק עסוק?" היא לא חוסכת ממני. יומיים אחר כך לא דיברתי איתה מרוב עלבון. לא כי היא טעתה, כי היא צדקה.

צלצלתי לחבר. הוא בעל היי טק. אמרתי לו שאני חושבת שהערב לא אקבל ארוחת ערב ואשלח לישון בסלון על הספה. הוא צחק איתי, הבין אותי. מה, אני יותר דומה לו מאשר לה עכשיו? איזה פחד...

למה אני צריכה חברות שיחזקו אותי לפני שאני עוברת בדלת? כי אני מרגישה רע, כי אני יודעת שהגזמתי. מענין אם גם גברים מצלצלים לחברים שלהם ביום כזה ושואבים מהם כוח לעבור את המפתן. האם גם הם זוכרים עלבון יומיים? לא, ודאי שלא. אני אישה...

יש לי חברה שהיא נשק יום הדין. אין ברירה, אני שולפת והיא נענית: "את שילמת את חובך לחברה", היא פוסקת. "14 שנים ארוכות היית אמא עובדת. עזבת הכל בשלוש ורצת לגן, היית לילדים, חיית על שעון". היא צודקת, כמובן.

אני צריך חיבוק!

האגו שלי מתייצב ומתחיל להיטען. אני אוכל לעבור עוד יום. עוד יום מתחיל, ונגמר. עשיתי הרבה, הייתי לבד. את לא יכולה לעמוד באמצע הפרוזדור ולמלמל "אני צריך חיבוק!", כמו החמור בסרט של שרק. את המנהלת.

הרבה אויר פנימה, הרבה החוצה. עוד ישיבה. אויר פנימה, החוצה. איפה למדתי את הנשימות האלו? לא חשוב, הן באמת מרגיעות. רק נשים נושמות ככה. רק נשים תומכות ככה.

לפני שבוע, אחרי שפיטרתי עובדת, הרגשתי שהברכיים רועדות לי. נכנסתי לחדר של מנהל השיווק והגדרתי מראש: "אני צריכה חיזוק". זו הדרך, להגיד מראש מה את צריכה. בעיקר לגבר, הרי הוא לא צפוי להבין. הוא הביט בי, גם אותו מישהי אילפה פעם. סיפרתי לו כמה קשה לי לפטר אם חד הורית ואפילו שיתפתי אותו בכך שהשיחה בסה"כ הייתה טובה, בהתחשב בנסיבות.

הוא הביט בי ואמר ברצינות תהומית: "שרון, אני מחזק אותך!". איך לא צחקתי?! ניכר שהוא מתאמץ. אין מה לעשות, הוא גבר. יוצאת מהחדר, ממשיכה במקום בו עצרתי. למצוא למפוטרת מחליף, לייצב את המחלקה, להמשיך את פס היצור. אני אישה, אני מכילה, אני לא רגשנית...

אני עומדת על סף הדלת. יום קצר, שבע ואני כבר בבית. הילדים מגיעים בגלים: הנמוכים והזריזים קודם, הגדולים והכבדים כל אחד בזמנו. אני מחלקת להם מתנות קטנטנות והם מאושרים. זה משנה שלא אני במו ידי קניתי אותן? ראיתי אצל ליטל חברתי, ביקשתי שתקנה גם לי והנה יש. הרי כבר סיכמנו שלא משנה מי מטגנת את הקציצות כל עוד לא אוכלים ג'אנק אצלי בבית, ולכן לא משנה מי עמדה בתור בחנות. אנחנו קליקה סגורה, נשים, מחפות זו על זו. גם היא אישה עובדת, ובכל יום שאני רואה אותה יוצאת בארבע אני קצת מקנאה. וקצת לא.

אחרי הרבה שנים של אמהות פעילה אני עובדת עד שנגמרת העבודה ולא עד שנגמר הגן. בעלי, אחרי הרבה שנים של קריירת היי טק פוריה, אוסף את הילדים, משחק איתם ומטפח אותם. אדיר שכמותו. את כל מה שנוצר בי בהריונות, בלידות, בגידול הילדים ובניהול הבית, אני מוציאה היום בעבודה – אני אישה מנהלת.

יש הרבה הקבלה בין העולמות, והגמישות המחשבתית וההסתגלות הן תכונות נשיות ידועות. אני בעניינים.

בדיוק השבוע סיימנו באופן רישמי תהליך ארוך של יעוץ ארגוני בחברה שלנו וביום אחרי שהיועץ הלך, כמו ביום אחרי שהעוזרת הייתה, התחיל הבלאגן. picked a fine time to leave me, Lucille, with four hungry children and the crop in the field, התנגן לי שיר הגבר הנינטש של קני רוג'רס בראש.

"אם אני לוסיל", שאל אותי היועץ הארגוני, "אז מה את?"

חכם בלילה... אני זה שדואג לילדים הרעבים שבבית, קוצר את היבול ומביא את הפרנסה. התהפכו היוצרות על המינים בעולם שלי. כבר אין תפקידים גבריים, ולנשים אין מקום מוגדר מראש.

• שרון אנגל, אמא לשישה וסמנכ"לית בחברת היי-טק.