קמפיין תקדימי: חרם על המילה "נדַבּר"
כמו ספינת מפרש ללא קברניט צפה המילה הסוררת באגמי השפה העברית, גורמת נזקים מכאן ואכזבות משם. ריקה מתוכן, היא עולה על שרטונים ורומסת חפים מפשע, ומדוע? כי אין איש שלוקח עליה אחריות. אז החלטתי לעשות מעשה
כמו ספינת מפרש ללא קברניט, כך שטה-צפה לה המילה הסוררת הזו, "נדבר", באגמי השפה העברית, גורמת נזקים מכאן ואכזבות משם. ריקה מתוכן וממשמעות, היא עולה על שרטונים, מתנגשת במזחים, רומסת חפים מפשע, ומדוע? כי אין עוד איש שלוקח עליה אחריות. אין שום יד מכוונת. למעשה, אין מי במקומותינו שמבין בכלל את פשרה והשלכותיה.
בעולם הססגוני של היחסים בין המינים, שם התחילה המילה להתפשט מנכסיה. שם החלה בגסיסתה והעלתה עובש ראשוני. משם זלגה ברקבונה ופלשה ליתר תחומי חיינו. היא פשעה לכל עבר והעכירה את התנהלותנו גם בין חברים, בין קולגות בעבודה, בבית, במשפחה, כמעט בכל מקום. "נדבר...", אבל לא באמת נדבר. אולי. אולי לא. לא חייבים. אז אמרנו? הבטחנו?! לא ממש. שיחכה... שתצפה... סתם... כזה כאילו... שיהיה... נדבר...
כולנו אשמים. כולנו נפגעים, וחבל
בעוד שאחיותיה, "להתראות", "ניפגש", "נהיה בקשר", נטועות עדיין בקרקע כלשהי של כוונות כנות, הרי ש"נדבר" התרוקנה עם השנים מכל מחויבות אמיתית. אין לה עוד זיקה עם הפירוש המילולי השורשי שלה. נהפוך הוא, רק ספקות מרגיזים, ציפיות שווא, והכרזת-סרק שזורה בנימוס מאולץ. מעין הבטחה מזויפת כדי לצאת מידי חובה, וכולנו אשמים. כולנו נפגעים, וחבל.
הואיל וכל העניין הזה התחיל ממש כאן, בממלכה האורבנית שבינו לבינה, בואו נציץ רגע פנימה, לתוך אפיזודה אינטימית די שכיחה:
הנה, בחשכת הליל, עומד להסתיים דייט נוסף. הנערה פותחת לאיטה את דלת המכונית, מתבוננת כה וכה ואומרת: "היה אחלה". היא מחייכת בחושניות, זוקרת סנטרה, מעפעפת בכיוון השמשה ומשגרת בלי היסוס: "נדבר". וזהו. בבת אחת היא מסתלקת, נבלעת בעננת סימני השאלה שחוללה.
תגידי רק "ביי", מתחנן הבחור בסתר לבו. תגידי "לילה טוב", "להתראות", "צ'או". תגידי אפילו "לא נראה לי", "זה לא זה", "אין קליק", אבל לא... בנונשלאנטיות פושעת החליטה להותירו מדדה בארץ התעתועים והאשליות, נוגס בעל-כורחו מפרי הבאושים שצימחה המילה העגומה והנוראה הזו. "נדבר". כן, בטח...
בהתעצם הבלבול הלכתי להתייעץ עם אשת מקצוע, מומחית לשפת גוף ומימיקות, שחקנית תיאטרון. "מצטערת", אמרה, "אבל במקרה זה גם שפת הגוף עלולה לתעתע" והמשיכה: "בכל מקרה ממליצה לך לבחון את המבט, המבט בעיניים שלה ברגע ששיגרה את 'נדבר'. האם בכיוונך היה המבט? שמא ממך והלאה בחטף? כאן לדעתי סוד ה'נדבר' שלה, אבל בעצם.." היא חדלה לרגע "גם זה לא כל כך בטוח, אתה יודע... נו באמת, נדבר זה לא מחייב או משהו..." אמרה בנועם ולא יספה.
על פי רוב לא צפוי עתיד מלבב לדייט שהסתיים ב"נדבר", כמו גם לשיחת טלפון ממין זה. למעשה, זו מין מילת כישוף מודרנית, שאחריה יישלפו שפנים ממשפחת "אשליית הקשר", "הציפייה המורטת", ו"תסכולי הפרשנות".
ה"נדבר" מבשר ברוב המקרים על תחילתם של משחקי התופת שבין המינים, בדמותם של סינונים, היעלמויות ותירוצים. אז רבותיי, מי לעזאזל צריך את זה? האם לא יהיו חיינו פשוטים ומובנים יותר אחרי שנעקור את המילה הזו מקרבנו? או שמא נוח לנו ככה, לחלקנו, עם השקר הלבן הזה, עם זריית החול בעיני מי שבאמת מעוניין בנו ובחברתנו?
לא מעט מחשבה הקדשתי לנושא. לא מעט לבטים. ומכולם עולה הרושם כי המילה הסוררת הזו היא עשב שוטה בשדה בו קיים דווקא פוטנציאל צמיחה. "נדבר" היא שורש הרע שחונק, ומרעיל, וגם מצמיח משקעים של חוסר-אמון בין המינים, בין הבריות. גם איבה סמויה, רוגז מיותר וצביעות טמונים כאן, וכל אלו יחד רק מרחיקים אותנו מנתיבי האהבה הנכספת, האמת והשקט הנפשי.
אז זהו, היום פורים, והפּוּר נפל. החלטתי לשגר בקרוב איגרת לחברי האקדמיה ללשון העברית , בה אבקשם לפעול לאלתר לחיסול השרץ הוורבאלי המזיק הזה. לפעול מיד לשם מחיקת המילה מאוצר המילים, טשטושה מהספרות, מיגורה מחומרי הלימוד. לפצוח בקמפיין רחב היקף, בו יוסבר לציבור על אודות הביטול התקדימי והנחוץ הזה.
אבל קודם לכן, אם יש בקהל הקוראים מי שמסתייגים מהמהלך – ישמיעו קולם כעת, או יידמו לעד. אשמח כמובן לעדכן את האיגרת לאקדמיה על פי הצורך. רק אנא, מהרו, כי בליבת תרבותנו הדבר.
לפנייה לכתב/ת 
