מדוע הצבעתי נגד הצעת החוק שלי

לפני כשלוש שנים, בתקופת כהונתה של הכנסת ה-16, עברה סוף סוף בקריאה ראשונה הצעת חוק ממשלתית שהגיש משרד הבריאות להסדרת השתלות אברים בישראל. שנים רבות נוהלו ההשתלות בארץ באמצעות קובץ תקנות וחוזרי מנכ"ל, בלא עיגון חוקתי. בתי המשפט בישראל שבו וקראו למדינה להסדיר את הנושא הסבוך בחקיקה ראשית, אך השנים חלפו – וחקיקה אין.

ביולי 2006 החילה הכנסת ה-17 דין רציפות על החוק, ויו"ר ועדת העבודה הרווחה והבריאות בעת ההיא, ח"כ משה שרוני, ביקש ממני לעמוד בראש ועדת משנה להכנת החוק לקריאה שנייה ושלישית. כשקיבלתי עלי את התפקיד לא ידעתי עד כמה קשה תהיה המשימה. עשרות ישיבות קיימה ועדת המשנה. הדיונים היו טעונים וסוערים. עולמות תוכן של אמונות ודעות התנגשו: האתיקה

 של כבוד האדם והמאבק נגד סחר אברים, מול האתיקה של קדושת החיים, והצו המוסרי העליון להצלת חיי הממתינים להשתלה. ההלכה מול הרפואה, המושתלים והממתינים להשתלה מול הלוחמים החברתיים.

החוק החדש היה חייב להילחם בתופעות פסולות ומזוויעות של סחר באברים – אך גם לעודד את תרומות האברים, למצוא איזון עדין בין הרצון להגביר את היצע האברים בתרומה שלאחר המוות עם ההכרח להסדיר גם תרומות מן החי. מאות ממתינים בישראל שנים ארוכות להשתלות כליה, לבלב, כבד, ראות או לב. רבים מתים בהמתנה הארוכה, רבים אחרים נלחמים על חייהם ומוכנים לשלם כל מחיר ולנסוע גם לארצות בהן רוצחים בני אדם או מוציאים אותם להורג כדי להוציא מהם אברים. רק מעטים זוכים לקבל אברים להשתלה בארץ. אסור לישראל להצטרף לרשימה השחורה של מדינות בהן מתקיים סחר אברים – אך חובה על המדינה לדאוג לאזרחיה, ואם חוסמים בפניהם את אפשרויות מימון ההשתלות הבלתי חוקיות - חייבים לעודד תרומות ולהגביר את ההשתלות בארץ.

כמעט עשרים חודשים נמשכה העבודה על החוק הזה. למרות שלא הייתה זו הצעת חוק "פרטית" שלי אלא הצעת חוק ממשלתית, מצאתי עצמי מעורב ונאבק על כל פסיק ותג בהצעה, מנווט בין ההשקפות השונות ומנסה לסלול את שביל הזהב.

לפני שבועיים הושלמה המלאכה. האיזונים הנחוצים נמצאו. מי שתורם אברים בחייו היה אמור לקבל סכום צנוע להחזר הוצאות עבור אבדן ימי עבודה, החלמה לאחר הניתוח, וטיפולים שונים, בכללם טיפול נפשי, אם יידרשו לו. הוא (וגם קרוביו מדרגה ראשונה) יקבלו מעין "ביטוח השתלות" כדי שאם הם עצמם יזדקקו להשתלה - הם יזכו לעדיפות בתור הממתינים במרכז הארצי להשתלות. במסגרת החוק "תפרנו" לתורמים חליפת מיגון של הטבות רפואיות: המדינה הייתה אמורה לשלם את דמי ביטוח הבריאות הממלכתי עבורם, לרכוש עבורם ביטוח משלים וביטוח חיים, ולממן את דמי ההשתתפות העצמית בתרופות ובביקורי רופא מומחה, בדומה למה שמקבלים חולים כרוניים. בחזית המאמץ הלאומי להגביר את התרומות שלאחר המוות (בעיקר כליות, קרניות ועור) ניסינו לקבוע בחוק מחויבות של אוצר המדינה לממן במשך עשר שנים, בהיקף של 5 מיליוני שקלים מדי שנה, הסברה נרחבת להגברת המודעות לתרומת אברים, ואפשרנו הענקת מלגה או הנצחה למי שתורם אבריו לאחר מותו. החוק היה מלאכת תצריף עדינה של איזונים ופשרות.

ואז, כשכבר חשבתי שהמכשול האחרון הוסר, הפשרות האחרונות הושגו – בא שר האוצר רוני בר און והתעקש על שתי הסתייגויות: לא יוקצו 5 מיליוני שקלים להסברה, ולא יינתן פטור מביטוח בריאות לתורם. וכמו ברוב ההסתייגויות שמעלה שר האוצר – מובטח להן רוב קואליציוני אוטומטי של חברי כנסת שאינם מבינים לעיתים על מה הם מצביעים ומה משמעות ההצבעה. כך הצליח שר האוצר, רוני בר און, במהלך קטנוני ואווילי, לעקר את כל חוק השתלות האברים מתוכן. להערכתי לא תהא אפילו תוספת של כליה אחת בישראל כתוצאה מהחוק כפי שעיוות אותו רוני בר און, וכל החולים הממתינים עד מוות להשתלה בישראל ידעו מהיום למי הם חייבים את סבלם עד קצם.

קטנוניות למה? משום שההימנעות מהוצאה שנתית של חמישה מיליוני שקלים כדי למנוע מותם של רבים היא קמצנות קטנונית. לא החיסכון היה כאן העיקר אלא הכוחניות הדורסנית. כל שר בלי תיק במשרד האוצר עולה למשלם המיסים יותר ממה ש"חסך" רוני בר און לאוצר המדינה. פטור מתשלום דמי ביטוח בריאות ממלכתי לתקופה שיקבע שר הבריאות – עולה עוד פחות מזה במשך שנה.

ואווילות למה? חולה באי ספיקה סופנית של כליות הממתין להשתלה עולה מאות אלפי שקלים לאוצר המדינה. מאות אלפי שקלים לטיפולי דיאליזה פעמיים או שלוש בשבוע. לכן "כדאי" לקופות החולים לממן לחולים כאלו השתלת כליה בחו"ל, גם תמורת עשרות אלפי שקלים. כך חוסכות הקופות כסף רב. חולה שעבר השתלה חוסך מאות אלפי שקלים. לו היו כל הממתינים להשתלת כליה בישראל זוכים להיות מושתלים היה אוצר המדינה חוסך רבע מיליארד שקל בחמש שנים. לכן, אווילות מוחלטת מבית מדרשו של שר האוצר הובילה אותו

 להעלות את ההסתייגויות שלו לחוק הממשלתי. ועל זה נאמר: מוכרחים לחסוך – יעלה כמה שיעלה.

ולכן, משהתקבלו ההסתייגויות המפרות את האיזונים בחוק, וכיוון שאני יודע שהחוק במתכונתו הנוכחית לא יגביר את תרומת האברים בישראל – הצבעתי נגד החוק "שלי". כמי שבנה את החוק הזה נדבך נדבך בזהירות – היה לי מר מאד לראות איך בפזיזות, באווילות, ויותר מכל בשיכרון כוח, מעקרים ומעוותים אותו. במצעד האיוולת של מדינת ישראל היה זה עוד צעד שעושה המדינה נגד האינטרסים שלה, נגד אזרחיה.