מחקרים חיים פחות
הטלוויזיה מזנה באופן כמעט טוטאלי את הכלי העיתונאי הנאה הנקרא "תחקיר". חתולים בסופר ומסוממים בקולומביה מחליפים את העבודה העיתונאית המעמיקה בעניינים ציבורים בעלי חשיבות אמיתית. העיקר שיש מחקר. אריאנה מלמד לא מתרשמת
עשירים חיים יותר? מערכת הבריאות בישראל מפלה בין בעלי יכולת לעניים? ואללה. לא ידענו. טוב שהמציאו בדיוק עבורנו, בורים שכמותנו,את אושרת קוטלר. באומץ בלתי נלאה היא מובילה אגו ענק אל קדמת המרקע, ובלי שום בושה היא יודעת לסכם כל גיבוב סטטיסטיקות בפרצוף נעלב ולומר, "כל מה שצריך זה שלמישהו יהיה אכפת".
"עשירים חיים יותר" הוא ההוכחה הסופית לגסיסתה של עיתונות אחראית בערוצים המסחריים. עיתונות חוקרת רצינית כמעט שאין בהם עוד. פעם בחצי יובל תזכו לראות תחקיר מעמיק ורציני על אודות עניין שחשיבותו הציבורית עצומה: חשיפת הזוועה של הצלילות בנחל הקישון היא דוגמה לדבר כזה.
בין חתולים נוברים בערימות שניצלים לבין אוכלי עלים ביזאריים, בין אפקט הזעזוע מצרכני סמים ישראלים בקולומביה לבין נכלוליות מזדמנת בשולי החדשות, נוצרה בערוץ 2 הזניה כמעט טוטאלית של המכשיר העיתונאי הנאה הקרוי "תחקיר". אבל זו רק ההתחלה. הכלל הראשון באבולוציה של טלוויזיה מסחרית הוא, שתמיד אפשר לרדת נמוך יותר, והנה מגיעה אושרת קוטלר עם ההוכחה.
כל מה שצריך זה שלמישהו יהיה אכפת. תרופות מצילות חיים (אילוסטרציה)
אז תוחלת החיים של עשירים גבוהה משל עניים. יש מחקר. ועוד מחקר ועוד אחד, כולם מוגשים בקריינות מהירה מדי של קוטלר, כשצופיה אמורים להיות נפעמים מעצם העובדה שיש מחקר. איזה? מי חקר? כמה זה מובהק? האם אפשר לשאול שאלות על המחקר הזה? האם עשירים באמת חיים יותר או שמא תוחלת החיים של רועים בולגרים עניים או ותיקי מלחמות באוקינאווה מוכיחה ש"יש מחקר" אינו זהה להצגתה של עובדה בדוקה ומוכחת?
פורנוגרפיה היא עניין של מה?
אחרי שעה קלה במחיצתה של מגרסת העובדות ומטחנת המחקרים של קוטלר, נדמה שכבר מאוחר מדי לשאול שאלות בסיסיות שכאלה. כי הנה היא כבר עסוקה בהמחשה: דרך סיפור אנושי מזעזע באמת – סוזי אור, אם חד הורית, חלתה בסרטן השד, נותחה, המחלה תקפה שוב ועכשיו אין כסף לתרופות מצילות חיים.
והמצלמה מתעדת את ספיר, ילדה אמיצה ובתה של סוזי אור עומדת ברחוב בדוכן התרמה עבור אמא שלה, משכנעת עוברי אורח לפתוח את ליבם ואת ארנקם כי היא רוצה שאמא תחיה עוד יום. זה נורא, וזה פורנוגרפי בעליל, כי סיפורה של סוזי אור אינו מלווה בכתובית ארוכה די הצורך שתאפשר למזדעזעים לרשום את הפרטים ולתרום: הקרן מיוחדת מטעם עמותת "חברים" (תרומות ניתן להעביר לקרן מיוחדת שהוקמה לצורך כך בארגון 'חברים' ע"ש 'חברים עבור אור סוזי', בטלפון 03-5792220) איך אמרה קוטלר? "כל מה שצריך זה שלמישהו יהיה אכפת".
לעומתה של סוזי אור, יעל די קורי דווקא החלימה מן הסרטן בגלל שהיא עשירה, כך בטענה המובלעת בדברי קוטלר, אבל רצף הצילומים בהם נראה ביתה הנאה
עוד מתברר בתוכנית, כי תוחלת החיים ארוכה יותר כשגרים בשכונות יפות ומתוכננות כמו תל ברוך צפון, עטורת הירק, לעומת שכונות כמו גת רימון בפתח תקווה, שכולה שיכונים מתפוררים וערימות ג'יפה ופיח מחניק. איך ממחישים? מראיינים אם צעירה ובריאה בתל ברוך שמהגגת על שבחי הגינון והתכנון העירוני, ולעומתה זקנה מכמירת לב וענייה בעליל בגת רימון. נתונים על תוחלת החיים בשכונה הספציפית הזאת אין. למה שיהיו? מי צריך נתונים כשאפשר להסתפק במבוא לדמגוגיה?
זוועות אי השוויון
אבל חכו, זה עוד לא הכל. עכשיו נעבור פתאום לעניין עקרוני, והוא שקופת חולים "מכבי" בונה בית חולים דנדשי על טהרת הרפואה הפרטית, בעוד גבי ברבש מ"איכילוב" מקונן על בריחת רופאים טובים מן המוסד שלו לטובת קריירות רווחיות יותר. נורא, ממש נורא, אלא שזו לא הבעיה האמיתית של מערכת הבריאות, וזה לא העימות הדרמטי הנכון, ובהצגת העובדות המזועזעת של אושרת קוטלר בכלל לא ברור מי אחראי למצב הזה, וודאי שלא ברור כי יש זוועות אחרות של אי שוויון במערכת הבריאות, קשות הרבה יותר.
הנה כמה דוגמאות: מול היכל-האשפוז המתוכנן צריך להציב את העדרו של בית חולים באשדוד, את העדרן של מחלקות לרפואה מתקדמת וציוד הולם בבתי חולים בפריפריה: במלחמת לבנון השניה נאלצו חולי סרטן בצפון לנסוע תחת אש לטיפולי כימותרפיה בהעדר מחלקה אונקולוגית בבית החולים "פוריה". בינתיים כבר יש מחלקה כזאת, אבל בבית החולים בנהריה אין מכשיר MRI, והוא ובית החולים בצפת, ששניהם חטפו פגיעות ישירות במלחמה, לא ממוגנים, כמוהם כ"ברזילי" באשקלון.
קוטלר. מובילה אגו ענק אל קדמת המרקע
מול היכל האשפוז צריך היה להציב את העובדה שקופות החולים עושות קופה על גב צרכניהן, באשר הן מוכרות למדינה תרופות הכלולות בסל במחירים קמעונאיים מחרידים, כשאפשר היה להוזילן בהרבה ולהציל עוד חיים: מי אחראי לזה? בידי מי הכוח לשים לזה קץ? מה נעשה כדי לשנות את המצב? קוטלר לא האירה את עינינו.
כשאביו מולידו של חוק הבריאות הממלכתי הנאור, השר חיים רמון, מגיע סוף סוף לומר משהו למצלמה, קוטלר מראיינת אותו באופן כה מרושל עד כי לא ברור מהם שני השינויים הקטנים שצריך להכניס בחוק כדי שהכל יהיה טוב יותר: הראיון הזה לבדו היה נשאר על רצפת חדר העריכה בכל תוכנית רצינית יותר, אבל מי שאחראי על מפעלותיה של קוטלר פשוט לא טרח. גם בטלויזיה כל מה שצריך, לפעמים, הוא שלמישהו יהיה אכפת. לא מצאתי את טביעות האצבעות של המישהו במשדר הזה.
גדל אמונה
ורק כדי שלא נהיה מדוכאים לגמרי, כמקובל לאחרונה בתוכניות תחקיר, יש סוכריה אנקדוטלית מחוייכת בסוף: הנה, למרות שתוחלת החיים של העניים נמוכה יותר, דווקא בבני ברק ובירושלים, ערים עם ריכוזי אוכלוסיה חרדיים גדולים, התוחלת גובהת. מהי בדיוק, לא אמרו לנו – אבל קוטלר מייד מסמנת מטרה: האם זה בגלל האמונה? נוירולוג דתי אומר לה שכן, וגם סדר יום קבוע עוזר, ומרקם חברתי הדוק
כשל מתפללים בבית כנסת, ותפילה מדיטטיבית. ויש מחקר. וגם משפחה דתית אומרת כך, כמובן, במאור פנים טיפוסי.
שנייה לפני שאתם חוזרים בתשובה למען יאריכו ימיכם, בואו נתאמן קצת ביחד בחיבור שאלות בסיסיות, הכרחיות, של כתבים מתחילים. האם באמת תוחלת החיים של מאמינים מובהקים ארוכה יותר בכל מקום? האם רק אצל יהודים זה כך? האם רק בני ברק ובירושלים? ומה עם צפת? ומה זה מוכיח? האם בקרב החרדים אפשר לייחס את הנתון לא רק לאמונה בשם יתברך, אלא גם לבידוד והרחקה של גורמי מוות בגיל צעיר – כמו, נגיד, מוות בעת שירות צבאי, או בספורט אתגרי, או בחראקות-כביש?
אם אפשר לנסח כלל נוסף באבולוציה של הטלוויזיה המסחרית, המשדר של קוטלר מסייע עד מאוד לחידודו: תוחלת החיים של טאלנטים על המרקע עומדת ביחס הפוך לערך הממשי של יצירותיהם התיעודיות. חכו חכו, עוד מעט יהיה על זה מחקר.
"עשירים חיים יותר", יום ב', ערוץ 10
