תקשיבו לשולמית אלוני
לתוכנית של אושרת קוטלר היה פוטנציאל לדיון אמיתי בנושא הטרדה מינית, אבל הצורך למצוא את הטרנד החדש בנושא התעלה עליו. הדעה האמיצה היחידה היתה של שולמית אלוני, אבל לה אף אחד לא טרח להקשיב
ראשית, כמה שבחים: לימור לבנת, רבקה מיכאלי, כרמלה מנשה ואפרת רייטן ניאותו אתמול (ב') לספר למצלמה של אושרת קוטלר כי עברו בחייהן אירוע שהוא הטרדה מינית ("גבול האינטימיות", ערוץ 10) . בכל המקרים, התוקף היה גבר מבוגר מהן, בעל עמדה או קצין בכיר, וגם אם חלפו עשרות שנים מאז, גם אחרי שהיו לנשים חזקות ומצליחות ועצמאיות ומוכרות היטב בציבור – המצלמה היטיבה לרשום את ההיסוס בפניהן, את אי הנוחות הקיצונית שחוו בשובן אל הרגעים בהן גבר אחד חשב, בזכות מעמדו ובשל שתיקה חברתית גורפת, שמותר לו לעשות בגופן כבתוך שלו.
מדובר בהישג עיתונאי לא מבוטל, ובעשייה שיש בה אמירה ברורה: תתלונני. פעם, כשהאירועים הללו קרו למרואיינות, קולן של נשים מתלוננות פשוט לא נשמע, התנהגותן-שלהן נתפסה כראויה לגינוי והן חשו אשמות, כאילו עצם נשיותן היא מקור החטא. היום – צריך לקוות – פני הדברים שונים. "היום", הוא היום שאחרי פסק הדין בעניין לשונו של חיים רמון. זו עילה מצויינת לדיון אינטליגנטי על המותר והאסור ביחסים בין אנשי שררה, בעלי מרות וכפופות למרותם. אלא שדיון כזה לא יכול היה להתרחש באולפן של "גבול אינטימי", בגלל טעויות ליהוק שנובעות מאילוצי רייטינג.
בערוץ הראשון, כשרוצים לקיים דיון, מזמינים מומחים-לדבר שתורתם אומנותם. לעתים קרובות הם לא מוכרים לציבור ולעתים קרובות הם לא מצטיינים באמנות ההופעה מול מצלמה. בערוץ 2 אין דיונים. פשוט מצמידים כותב קומי לטאלנט בהתהוות, כותבים צ'ק נאה ומייצרים שורת דאחקות. בערוץ 10, העני מטאלנטים, כשברור שאי אפשר להביא את דודו טופז, הולכים על פרצופים מוכרים. כך, יעקב פרי, מומחה לשו-שו, רינגטונים, עמלות בנקים, כלי נשיפה ושגרירים מפוברקים, מוזמן להגג על פסק דינו של בית המשפט וקובע שקיימים מקרים "רבים מאד" של נשים ששיקרו והתלוננו על תקיפה מינית מפני שפוטרו מן העבודה. איפה הנתונים? מנין הם לקוחים? האם זה באמת חשוב למישהו?
כשלצידו של פרי יושב אלון זרמון, האיש שעושה קריירה נאה מייצוג נשים כאובייקטים מינים כדי למכור מוצרי צריכה, ואיש אינו מתעמת עימו ברצינות על שאלת הקשר בין עיסוקו לבין ראיית הגוף הנשי כהפקר במרחב הציבורי, האצבעות כבר מגששות אחר השלט. כי שום תקווה לתובנות מעניינות לא נשמעה מעברה של אורנה אנג'ל (מומחית לענייני אהוד ברק), וכי לאשה היחידה שאמרה שם דברי טעם, לאשה היחידה שיכולה גם לקרוא את פסק הדין כמקצוענית וגם להבין מה כתוב בו, לא נותנים להתבטא: שולמית אלוני ישבה באולפן הזה כמי שהבינה באיחור כי נקלעה למסיבה הלא נכונה.
סדר בדרמה צעקנית
עוד צרה משותפת לתוכניות ה"בואו נבדוק לאן הרוח נושבת, ואולי נמצא שם טרנד חדש", היא הכתבה שמתיימרת להתחקות על "רחשי ליבו של העם". כשמדובר בפוליטיקה, העם הוא נהג מונית. כשנושאים כלכליים עומדים על הפרק, העם הוא קופאית בסופר. כשהנושא לא ברור די הצורך, תמיד העם הוא בסטיונר. אצל אושרת קוטלר, כשמדובר בחירות האישה על גופה, העם הוא מצילים בחוף. הפעם, אם לא שמתם לב, לא הסתמן כל הבדל בין רמת הדיון של "העם" לבין המורמים-מעם היושבים באולפן.אז מה היה לנו, בעצם? חשיפה נאה וחשובה שהלכה והתגמדה ככל שיושבי האולפן הכבירו מלים על נושא שבו מעורבים החוק והמוסר, כללי התנהגות ציבוריים ודימויים של נשיות קורבנית. קוטלר, מצויידת בגושפנקה של בית המשפט, משכה לכיוון הקורבנות. רק שולמית אלוני היתה נאמנה לגישתה, שהמתלוננת במקרה של רמון אינה האווזה הפותה והמבוהלת שבית המשפט צייר סביב אירוע-הלשון. זו גישה אמיצה ולא פופולארית, שכן היא מבקשת לעשות סדר בדרמה צעקנית, ולטעון שיש בידי נשים כוח להדוף נשיקה לא ראויה ולא רצויה. איש באולפן של קוטלר לא הקשיב לאלוני. אם סימנו שם את "גבול האינטימיות", הוא נראה כך: נשים היו קורבנות ויהיו קורבנות, ובהעדר סייגים מובהרים, בית המשפט יעטוף אותן בחמלה ויבהיר כמה הן חלשות באמת. זו מסקנה עגומה ולא הכרחית, שמתדיינים אחרים – אולי המצילים - היו יכולים להבין עד כמה היא מופרכת.
קוטלר. נשים הן קורבנות
מומלצים
