הרפורמות נכשלות בביצוע

מה טוב יותר מלקרוא לממשלה לפעול בכל תחום ולקבוע מדיניות ארוכת טווח? מה נעלה מלדרוש ממנה לפעול בשקיפות וביושר, לעמוד בהסכמים ולהסיר חסמים ביורוקרטיים? מה ראוי יותר מלקרוא למגזר העסקי להגביר את האמון במערכות הפיקוח? כמה חשוב לפעול לאכיפה פנימית של כללי הרגולציה? לא מעט זמן השקעתי בהשתתפות בוועדות שונות שהוקמו על ידי דרג פוליטי שבאמת התכוון לטוב. הוועדות האלה ישבו במשך חודשים רבים והציעו רפורמות בתחומים שונים של הפעילות השלטונית. ההמלצות תמיד היו מקיפות, מקצועיות וראויות. אבל הביצוע... איפה הביצוע.

בכמה מקרים התחלפו ראשי הממשלה המממנים, ובמקרים אחרים התחלפו רק השרים, והכל במשך חיי הוועדה או מיד אחרי הגשת המלצותיה. במקרים אחרים הכל נפל על הביצוע. לפעמים משרד האוצר עוצר את היישום, לפעמים משרד המשפטים, והכל בתום לב כמובן. שיחת הטלפון האחרונה בחייו של יעקב גדיש, הגדול מכולם, הוקדשה כולה לתחינה להבטיח את יישומה של הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל שבה עסק עד יומו האחרון. ואיפה היא?

לוותר על הכוח הפוליטי

קביעת מדיניות ממשלתית ארוכת טווח, בכל נושא שהוא, נותרת בגדר משאלת לב במבנה פוליטי שבו חילופי השרים במשרדים, ובעקבותיהם חילופי בכירי המשרד, נעשים כל שנה וחצי בממוצע. מי שיסבול ממחסור בחשמל או במים בעתיד הקרוב יצטרך לשבת בחושך, להתרחץ בדיאט קולה ולנסות לספור כמה שרים ומנכ"לים איישו בעשור האחרון את משרד התשתיות.

הפתרון הרצוי הוא להקים רשויות על פי חוק, כמו רשות ניירות ערך. רשות שניהולה עצמאי ותלותה בדרג הממשלתי מתמצה בענייני חקיקה. אבל דבר זה מחייב את הדרג הפוליטי לוותר על כוחו. די לזכור כמה ועדות, במשך כמה שנים, המליצו על הקמת רשות תקשורת, כמקובל בעולם, ועוד לא נמצא שר תקשורת שיסכים לוותר על כוחו.

הפיכת הממשלה לרגולטור בלבד מחייבת העסקה לאורך זמן של כוח אדם מקצועי מהשורה הראשונה. יש צורך באנשים עם ראש גדול. כדי להעסיק כוח אדם מעולה לאורך זמן צריך תנאים. צריך לשפר את השכר, אבל יותר מכל יש לפעול להחזרת היוקרה והמעמד הציבורי. מי שטבע את הדימוי של האיש השמן שעומד על האיש הרזה הפך את מנהל התיקים למקצוע מועדף ואת עובד המדינה לפרזיט - גם אם הוא רופא, מורה או, רחמנא ליצלן, עובד במינהל מקרקעי ישראל. בשיח הציבורי היום יחסי מגזר עסקי־ממשלה מתמצים בכינוי "הון־שלטון". זה קצת אירוני שדווקא עכשיו, לאחר כל הרפורמות שהקטינו את כוחה של הממשלה ואת תלותו של המגזר העסקי בממשלה, בודקים מי בממשלה פועל באופן לא חוקי, או לפחות "שולח את לחמו". אבל זה לא רק אירוני, כי דווקא הטהרנות החדשה מחבלת בתפקוד הממשלה.

לתת אמון בבכירים

כדי להחזיר עטרה ליושנה צריך לפעול לגיוס כוח האדם הטוב ביותר, וקודם כל לתת בו אמון. ברשות המסים אין מנהל יותר משנה, ולמינהל מקרקעי ישראל צפויה עכשיו תקופת יתמות דומה, אחת הסיבות לכךהיא שאנשים ראויים פוחדים להתקרב לשירות הציבורי. אם מועמד למשרה בא מהסקטור העסקי, אז באופן פורמלי בודקים בשבע עיניים את עיסוקיו הקודמים ומגבילים אותו מראש בעיסוקיו העתידיים. עד כאן טוב ויפה וראוי. אבל מיד עם כניסתו של אדם כזה לתפקיד מתפרנסים כולם מבדיקת כשרות החלטותיו המקצועיות. הכל הופך לשחיתות איומה או, למצער, לניגוד אינטרסים. מי שבא לכנס של המכון לדמוקרטיה מוכרח להידבק באופטימיות הבלתי נלאית של מנהליו. גם לי לא נותר אלא להיות אופטימית ולקוות שהציבור יתעשת ודברים יבואו על תיקונם.

הכותבת היא עו"ד במשרד גרוס, קלינהנדלר, חודק ושות', לשעבר מנהלת החברות הממשלתיות. המאמר מבוסס של נאום שנשאה במושב החורף של כנס קיסריה במכון הישראלי לדמוקרטיה