שתף קטע נבחר

"מאדאם, זוהי אפריקה" - חלק שני

תיעוד אישי של ביקור באפריקה. הכותבת נשלחה במטרה להקים תשתית לתיאטרון קהילתי עם תושבי מחנות הסיוע. מפגש של ישראלית עם היבשת השחורה, על ילדיה החטופים, ילדותיה האנוסות, ותנאיה הבלתי נסבלים

"גברתי, קוראים לי דיויד, יסלח לי אלוהים שאוהב את כולם, ימחל לי על חטאי. את יכולה לומר לי איפה אני? אני רעב...אל תפחדי ממני גברת. הייתי  בן 10 כשנחטפתי, רצחו את הורי מול העיניים שלי, את חבריי ואותי חטפו. איימו עלינו שאם נסרב, יכרתו לנו את הידיים עם הפאנגה (מאכלת) הרותחת, שדחפו לתוך האש. הלכנו דרך ארוכה, קשורים בידינו מאחור ויחפים, סחור סחור, בתוך סבך שיחים ועצים. לא יודע כמה זמן, הרבה ימים".

 

"לא אכלנו, רק שתינו ממי הנילוס. יש להם סימני דרך ביערות, הם תקשרו אחד עם השני דרך תיפוף. שמו אותנו במחנה בלב היער, לקחו ילד שניסה לברוח, ירו בראשו ואמרו שאם ננסה לברוח, יהרגו גם אותנו. אולי את יכולה לעזור לי למצוא את הכפר שלי, אני לא יודע למי לפנות.. הייתי אז ילד קטן, נראה לי שאני כבר בן 17, אני חושב".

 


ילדים שנולדו לילדות חטופות. צילום: זמירה רון  

 

"אדוני איפה זה כאן? ברחתי דרך ארוכה, אני לא יודעת מי האב, הם אנסו אותי שמה כולם". "נחטפתי וברחתי, אני לא יודע איפה אני... אדוני, גברתי, אודה לכם מאוד אם תעזרו לי למצוא את הכפר שלי". "סליחה, איך קוראים למקום הזה? קוראים לי גו'איס, אני לא זוכרת כלום, הייתי שנתיים בערך בג'ונגל. ברחתי... אולי אתה מכיר את ההורים שלי? אני כל כך רעבה, אכלתי רק עלים".

 

"הייתי חמש שנים ב"Bush", גם ביערות של קונגו וסודן. ברחתי כל הדרך משם, הילדה שלי רעבה, לא אכלנו ימים ארוכים. חייל, אני נכנעת". "הרגתי. פחדתי, ובגלל זה הרגתי את חברי הטוב, את אבא שלי, תסלחי לי גברתי שאני בוכה, אבל אני אוהבת את הילדה שלי", "גברתי, מצטערת שאני רועדת, אבל זה בגלל שהכריחו אותי לשתות דם של אדם". 

 

ככה נשמעים ילדים וילדות, שהצליחו להימלט בעור שינהם מזוועות הג'ונגל. איתם אפגש בקרוב. קוראים להם, ילדים-חיילים, ואימהות-ילדות, ניצולים מסבך היערות. כשמדברים איתי על "ילדים",

בעיני רוחי אני רואה פעוטות ובני גיל בתי ספר יסודי. כשמדברים על בני-נוער, אני רואה נערים ונערות, עם שפע אנרגיה, אסרטיביים, פעילים, מלאי תשוקה ושמחת חיים, מי פחות, מי יותר. מניסיוני, רק תיתנו להם אפשרות להתבטא, וכל התשוקות פורצות בזו אחר זו, תשוקות כמעט מגובשות. על סף גיל ההתבגרות, כבר יודעים מה רוצים להיות כשיהיו גדולים. ואלו שכאן?

 

"אף פעם אל תפני לילדים אלו באופן ישיר", מזהיר אותי האב סנטו. "את צריכה להבין שהם מכונות רצח, מעשה ידי שטן בדמות אדם. מוחם ספוג בסמי הזיה שהחדירו לגופם, כימיקלים שהרסו להם את המוח. הם אימת הסביבה- ילדים אחוזי טרוף. הוריהם נמלטים, חייהם בסכנה, כי הילדים הללו יודעים גם יודעים, היכן נוהגת משפחתם להסתובב".

 


במעגל, ריקוד מסורתי. צילום: זמירה רון

הוא מספר לי על אב, שכאשר ביקש מבנו ,שהשתחרר משבי המורדים, להראות לו כיצד הרג בני אדם, לקח הבן את המאכלת וכרת לאביו את הראש. "זו לא אגדה", הוא מתעקש."זה אמיתי". הבן נחטף בהיותו בן תשע, חזר הביתה ללא צלם אדם ופניו אטומות, מוחו נמלא תערובת של סמי הזיה כימים. בשבי קרא למפקדו "המורה", וביקש ממנו "תן לי להרוג. המורה, אני רוצה כבר להרוג". "תחזור הביתה" השיב לו המורה, "תספר שברחת". הילד חזר ורצח את אביו.

 

ילדים רכים הופכים למעוררי אימה וחרדה, כמעט בכל אפריקה מסתובבים הילדים הללו. אחרי למעלה מעשרים שנות מלחמה. למורדים נולדו ילדים מנשים ששבו, תינוקות אלה לא ידעו עולם אחר מעבר לאלימות, ברגע שיהגו הברה ראשונה, כבר יחזיקו נשק בין ידיים.

 

כיצד אלה שנמלטו על נפשם חצו אלפי קילומטרים בסבך היערות? ילדים וילדות יחד עם ילדיהם שנולדו בגיהינום, "עשו את זה". הם העזו לברוח, תוך ניצול האנדרלמוסיה שנוצרה, כשהצבא וכוחות האו"ם הבריחו את המורדים. הללו נסוגו לכוון קונגו וסודן, והילדים נסו על נפשם. חלקם עוד המשיך להלחם מפחד. מצד אחד ממוקמים על כוונות המורדים, מצד שני על כוונות הצבא. אך מותשים עייפים וצמאים, הם נכנעו לצבא ואיפשרו לו להובילם למקום מבטחים.

 

אנשים שנתקלו בילדים החטופים, הובילו אותם לארגונים המתמחים באיתורם, או לצבא, שאיתר לפעמים ילדים וילדות אימהות בסבך היערות. נמלטים על נפשם. היו כאלה שרגליהם בגדו בם, ולא יכלו להמשיך להימלט. חלקם נתפסו על ידי המורדים ונרצחו, חלקם נטרפו על ידי חיות הטרף שבג'ונגלים.

 

ארגוני סיוע בינלאומיים פינו את הניצולים למקלט זמני, שם קיבלו עזרה נפשית ראשונה. בעזרת עובדים סוציאליים ופסיכולוגים, ניסו לאתר את משפחותיהם, לרוב, המשפחה לא בין החיים.

בודדים מאוד, נפגשו עם הוריהם, אך לזמן קצר בלבד.לאחר ביקור חטוף בכפרים, פונו הילדים לבית הספר מיוחד שנוסד עבורם: "בית ספר – פנימייה לרו לילדים חיילים, לאימהות ילדות, ולילדיהן אשר נולדו בסבך היערות"-"Formerly Abducted Children" ,לכאן אני הגעתי.

 

"תסלח לי אבי, שאני נמנעת מלקבל את הצעותיך", אני עונה לכומר סנטו. "כי בשבילי ילדים זה ילדים, ונוער זה נוער, בכל מקום עבורי הם אותו הדבר. ואני הגעתי לכאן לעשות תיאטרון עם בני נוער. ממש לא מזיז לי מה בעבר הם החזיקו בין הידיים. כל שאני רואה מול העיניים אלו נערים ונערות: מוכשרים, חכמים, יפים, חיים ומעוררי השראה. יהיה לנו כיף ביחד. בכל אופן, תודה על הייעוץ והדאגה".

 

אז איזה סדנא אני אכין להם? אולי משחקים בעיניים עצומות?...לא כדאי, בטח עצמו להם את העיניים ובמשך תקופה ארוכה הם חיו באפלה... אז אולי פרה עיוורת? אבל זה גם בעיניים עצומות. אז פיסול בזוגות?...אבל זה יכול להוביל לאלימות. אז אולי רק נרקוד?...אבל אני רוצה טקסטים, סיפור אישי. אז אולי רק נדבר? נספר על עצמנו. ואולי נשחק עם רשת יתושים? אבקש מהם להסתתר בתוכה, ולשחק כאילו הם חיות...אבל...זה לא נוער של מתנסים ולא של תנועות נוער, אלו לא נערים ונערות מאשדוד או שכונת התקווה, הם חיילים וחיילות. ילדים מאזורי אסון.

 

 


הכנות להצגה. צילום: זמירה רון

 

פנימיית לרו שוכנת בדרך לעיירה הנקראת "קיטגום", בצפון אוגנדה כ-3,500 קילומטרים מדרום לסודן. בכניסה לפנימייה, על שבילים ומדשאות פרוסים שלטי חוצות, המטיפים לאהבה בין אדם וחברו, לרעות וצדק חברתי, לסובלנות וכנגד אלימות, לידע והשכלה. החלטה! אני אטייל לעצמי בפנימייה, אשב מתחת לעץ המנגו, כאן מול האודיטוריום למוסיקה ולמחול. אני אחכה, הם כבר יגיחו אלי מתוך הביתנים בזה אחר זה. אני אפתח את המחשב, אראה להם תמונות מעבודות שלי עם נערות ונערים מישראל, נפטפט, נצחק, אני כבר אתפוס את הרגע. אבקש מהם ללמד אותי לרקוד, לתופף, ואחר כך אציע להם ללמד אותם משחקי תיאטרון ומחול. פשוט תתפסי את הרגע זמירה, פשוט תתפסי אותם.

 

ואני כאן. שוב הערב יורד על בית הספר - פנימיית "לרו", באופן פסטורלי ותמוה ממלא את היקום באשליה של שקט ושלווה. עוד כמה רגעים, השמש תחל את שקיעתה, עוד רגע כמעט, יחדרו לתוכי פעמונים ווקאלים אנושיים, רטט של קולות בוקעים ינסקו לשמים, נערים ונערות יהלמו בליבי, כהלמות כף יד המשתחררת על התופים שייצרו בעצמם. לפני חודשים בודדים, יד זו אחזה ברובה ובמאכלת.

 

עוד רגע ילוו אותי מנגינות הריטואל. עוד יום סוחט נפשית, יתיש אותי ויחלוף. מיד הם יתחילו לעשות אהבה עם האלים, בעיקר עם אלוהים. עוד רגע קט ותחדור לתוכם רוח השכינה. תיכף, והם ירקדו על פי צו הרוח, ירקדו בשיכרון חושים בתוך גוף חבול, מוכה ופצוע, כזה שלא ידע ילדות ונעורים. הרגע, רוטט גופם של בני הנוער, וקולם הצלול זועק מעל הארץ, לארבע כנפות תבל. מזמורי ילדים. מונולוגים המדפקים על שער השמים, האם יפתח להם השער בקרוב? רגע חרישי הם עוצמים את העיניים, רוקדים ושרים לאלוהים.

 

הם משחזרים עבורי את תלאותיהם והצלתם: "תרימו את הידיים, תצילו את עצמכם או שנירה בכם ותהרגו",- דיוויד וגו'איס מרימים את ידם ונכנעים, כוחות הצבא מובילים אותה למתקן צבאי, נותנים להם אוכל ומים לשתות, מספרים אותם, ושולחים אותם לישון. "אני פוחד להירדם, פוחד פחד מוות, אולי בכלל הצבא יוציא אותי להורג, הרגתי כל כך הרבה בני אדם". "גם אני"...מסננת גו'איס, "מה יעשו לנו עכשיו? אם הייתי מנסה לברוח, הם היו הורגים אותי. ואם הייתי מגיעה לאזור של הצבא, החיילים היו יורים בי, אני לא יכולה להירדם". "יש לכם אפשרות לשקם את עצמכם ולחזור הביתה", מסביר להם מפקד הבסיס. "אתם עכשיו מוגנים, אם תנסו לברוח לא נוכל לעזור לכם וחייכם יהיו בסכנה".

 

לאחר שהבינו דיוויד וגו'איס שהם מוגנים, הסכימו לעבור תהליך שקומי, והועברו לבית מחסה בחסות האו"ם, שם קיבלו גם עזרה ראשונה נפשית. כעבור זמן קצר, חזר דויד לכפר. אבל הגיע בעצם לשום מקום- הכפר מסרב לקבלו, ומנדה אותו. דויד האזין לרדיו ושמע על פתיחתו של בית הספר לילדים חטופים. הוא לקח יוזמה ונחפז לבית-הספר. שלטי אהבה וחמלה קיבלו את פניו. 

 


קהל צופה בהצגה. צילום: זמירה רון.

 

כאן גם  פגש את ג'ואיס, וחטופים נוספים, מאז הם רוקדים ושרים יחד ריקודי הודיה ואהבה לאלוהים. הם רוצים מאוד ללמוד, ללמוד, ושוב ללמוד. "אז מי הציל אתכם?", אני שואלת את דויד, גו'איס ועמנואל הצנום, שבכל עת מבקש ממני את המצלמה ולא מפסיק לצלם, "החיילים או אלוהים"?. "אלוהים, רק אלוהים, אוי כמה שאנחנו אוהבים את אלוהים. תראי קיבלתי 100 במתמטיקה, אני אהיה מהנדס". תפילתם- אומנותם, אומנותי תפילתי. זה כל ההבדל ויחי ההבדל הקטן, וההבדל חי וקיים, אך המוטיב הוא דווקא בשורה התחתונה- כולנו בליבנו נושאים תפילה.

 

מה הם מספרים לאלוהים עכשיו? לא, הם לא מתלוננים, רק שרים לו כמה הם אוהבים אותו, ומשיחם הוא המתנה שהעניק להם לעולם ועד. נראה לי שבעיקר יודו לו, על שהציל אותם. על שנתן להם את הכוח לברוח מתוך סבך היערות. למדתי שכשהם מתפללים דרך ריקודי ריטואל, הם עושים אומנות, בריקוד ובמוסיקה, בשיכרון חושים וכשרון מעורר הערצה. למדתי שהם לא ויתרו על החיים. אחרי שלוש שנות שהייה בפנימייה, יחזרו הילדים-חיילים לכפרים...לאן הם חוזרים ומי יקבל אותם? לבונגלוס? לעוני? מה יעלה בגורלם?

 

עוד שבועות אחדים אתעורר לקול צפצופי מכוניות טסות, עשן גזים רעילים, תוקפנות, פקקי תנועה, תאונות דרכים, חשש לטרור. עוד כמה שבועות, אחזור לשגרת רעש העיר, וקול המואזין הסמוך לביתי. אשאיר מאחורי אהבה חדשה, ואתמלא בגעגועים לנערות ולנערים "ילדים- חיילים" שלי. עד למפגש הבא, בעזרת השם בשנה הבאה. אני פשוט אוהבת אותם.


פורסם לראשונה 28/03/2008 11:36

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
נולדו ביערות לאמהות חטופות
צילום: זמירה רון
נולדו בשבי
צילום: זמירה רון
רוח טובה
יד שרה
כיתבו לנו
מומלצים