השחקן מוסקו אלקלעי הלך לעולמו
אחרי קריירה מפוארת בתיאטרון ובקולנוע ואחרי אין ספור פרסים ופעילות ציבורית, מת הבוקר אלקלעי כשהוא בן 77. ניקו ניתאי: "זו מכה איומה, לא חלמתי שככה זה ייגמר"
השחקן מוסקו אלקלעי, בן 77, הלך לעולמו הבוקר, והותיר אחריו את רעייתו רודיקה אלקלעי ושני בנים. לפני מספר שבועות אושפז אלקלעי בבית החולים איכילוב בתל אביב בעקבות כשל נשימתי ועבר ניתוח שממנו לא החלים. מחר (ד') יוצב ארונו על במת תיאטרון הקאמרי בשעה 12:30, על מנת לאפשר למכריו ומוקיריו לחלוק לו כבוד אחרון. הלוויתיו תערך בשעה 15:00 בבית העלמין קרית שאול.
אלקלעי, שזכה בפרס מפעל חיים מטעם האקדמיה הישראלית לקולנוע, ניהל קריירה מפוארת שנעה בין בימות תיאטרון הבימה והקאמרי למשחק בעשרות סרטי קולנוע. אלקלעי גם ניהל פעילות ציבורית ענפה ובין היתר שימש כיו"ר אמ"י, היה חבר המועצה לתרבות ואמנות וחבר האקדמיה הישראלית לקולנוע.
הוא נולד בשנת 1931 בבוקרשט שברומניה. את לימודי התיאטרון סיים באוניברסיטה של בוקרשט. לישראל עלה בגיל 31 ועם עלייתו שיחק מספר שנים בתיאטרון הקאמרי של תל אביב. בשנת 1975 הצטרף לצוות השחקנים הקבוע של התיאטרון הלאומי, הבימה, ושיחק שם עד לפרישתו לגמלאות בשנת 1996.
במהלך 21 שנותיו כשחקן התיאטרון מילא שורה ארוכה של תפקידי אופי. תפקידו הראשון היה בהצגה "אמא קוראז'" לצדה של השחקנית ליא קניג. הצגות נוספות בהן שיחק היו "הנפש הטובה מסצ'ואן", "הלוויה חורפית" ו"מלאכת החיים" מאת חנוך לוין בה החליף את נסים עזיקרי שנפטר בעיצומה של הרצת ההצגה.
עוד שיחק בהצגות "הלילה ה-12", "פילומנה", "אופרה בגרוש", "נמר חברבורות", "סאלח שבתי", "קברט", "חתונת הדמים", "הקוסם מברוקלין" ו"רוחות". תפקידו האחרון בתיאטרון הבימה היה בהצגה "סיראנו" בשנת 1996. אחרי פרישתו שיחק מוסקו אלקלעי בתיאטרון שונים בהם הקאמרי בהצגה "דמוקרטיה" ובתיאטרון בית ליסין שם שיחק עד לפני שאושפז בבית החולים בהצגה "דולפינים" מאת מאיה שעיה.
במקביל לתפקידיו בתיאטרון שיחק אלקלעי בסרטי קולנוע רבים בהם "ארבינקה", "השועל בלול התרנגולות" ו"תעלת בלאומליך" של אפרים קישון, "הבן האובד" של יוסף שלחין, "סלומוניקו" של אלפרד שטיינהרדט, "חגיגה בסנוקר" של בועז דוידסון, "חגיגה לעניים" של אסי דיין, "בר 51" של עמוס גוטמן ו"מלך של קבצנים".
אלקלעי השתתף במקביל גם בהפקות בינלאומיות בהן "כוח הדלתא" של מנחם גולן, "לפגוש את ונוס" של אישטבן סאבו, "מסעות" של עמנואל פינקיל.
מוסקו אלקלעי. "איך נפרדים מאדם שכזה?" (צילום: אלכס קולומויסקי)
כלת פרס ישראל השחקנית ליה קניג, ששיחקה לצידו של אלקלעי מצעדיו הראשונים על במת התיאטרון העברי בהבימה בהצגה "אימא קוראז'" בבימויו של דויד לוין ועד לשנת 1993, אז שיחקו השניים בהצגה "הקוסם מברוקלין", מתקשה לקבל את הבשורה. "הקשר שלנו", היא אומרת, "התחיל לא עכשיו ולא פה, אלא ברומניה לפני עלייתנו ארצה. עברנו ביחד את כאבי הלידה של העליה וזה לא היה פשוט או קל".
"בישראל עברנו", היא ממשיכה, "את ההתאקלמות ולמידת השפה ולמעשה סיפור חיינו הקביל. היינו יחד בתיאטרון מ'אימא קוראז'', 'פילומנה', 'מירה'לה אפרת', 'חתונת הדמים', 'שמו הולך לפניו', 'השקיעה', ומה לא? אנחנו, השחקנים לא כל כך מודעים לזה אבל את רוב זמננו אנחנו מבלים בתיאטרון, במסדרון, בקפיטריה, בשיחות חולין ובבדיחות, הכל עובר עלינו ביחד. החוויות של התקופות הטובות והפחות טובות. אז איך נפרדים מאדם שכזה? קשה להתמודד עם דברים שכאלה".
לפני שמונה חודשים השתתף אלקלעי בפורום בynet שעסק בתפקיד שגילה את כשרונו בפני הדור הצעיר: תפקידו בטלנובלה "האלופה".
יענק'לה מנדל, יו"ר אמ"י, אמר: "מוסקו היה יו"ר אמ"י לאורך תקופה ארוכה. משפחת האמנים חבה לו חוב גדול על שלקח על עצמו את התפקיד הזה. רק אדם שאכפת לו מהתרבות ומחבריו האמנים ייקח על עצמו תפקיד שכזה ומוסקו היה אכפתניק. אדם שכזה ראוי להצדעה ביום עצוב זה. אני נפרד ממנו במילה אחת: תודה".
אלקלעי בקבלת פרס מפעל חיים בטקס האוסקר הישראלי ב-2003 (צילום: חיים זיו)
מוסקו שמר על יחסים ענפים עם יוצרים, שחקנים ובמאים צעירים לאורך כל שנות הקריירה שלו. הוא תמך ועודד אותם ואף שיתף איתם פעולה. אחד מהם הוא מרט פרחומובסקי, סטודנט לקולנוע ומיוזמי מאגר העדויות של הקולנוע הישראלי, שצילם את אלקלעי בסרט גמר, שאמור להציג בשבוע הבא באוניברסיטה, והוא עיבוד קולנועי לפעורי פה" מאת חנוך לוין.
"מוסקו שיחק באחד התפקידים הראשיים בסרט ומאז הצילומים שמרנו על קשר", הוא מספר, "בכל פעם שנפגשנו הוא שאל מה קורה עם הסרט ואני אמרתי 'אל תדאג, אתה תראה אותו'. בסופו של דבר הוא לא יראה אותו. הקשר בנינו נוצר כשראיינתי את מוסקו לפרויקט שימור הקולנוע. הוא אחד האנשים שהכי ריתקו אותי והחיבור הרגשי בנינו היה חזק. מאוד ריגש אותו להתראיין לפרויקט כיון שחש שהוא משאיר אחריו מורשת לדורות הבאים של השחקנים. הוא סיפר את סיפור חייו המקצועי מחייו ברומניה ולימודי המשחק ועד עבודתו בתיאטרון ובקולנוע הישראלי. האיש היה אמן שחי את המקצוע ואהבתו למקצוע היתה כובשת".
מנשה סמירה, מנכ"ל הרשות השנייה לרדיו ולטלוויזיה ספד לאלקלעי ואמר שמוסקו היה לו מורה דרך בהשקפה לטלוויזיה ולתרבות בישראל: "הרשות השניה מבכה את לכתו של שותף יקר לדרך, שחקן מחונן, ומי שבפעילותו הציבורית, בין היתר כחבר מועצת הרשות וכיושב ראש המועצה, קידם, עיגן וביסס את היצירה המקורית בטלוויזיה. מוסקו היה דוגמה ומופת לאופן שבו איש ציבור, במסגרת האחריות הכבדה המוטלת עליו להתוויית מדיניות ההסדרה של שוק השידורים המסחריים בטלוויזיה וברדיו, מחויב באופן בלתי מתפשר לקידום מטרות שהוא מאמין בהן, וזאת תוך ירידה לפרטי הפרטים, עמידה בלחצים כבדים ונכונות לעבודה לילות כימים לקידום יוזמות ראויות. הוא יחסר לכולנו. מי ייתן והמורשת המפוארת שהוא היה מהשותפים הבכירים ליצירתה תמשיך להתקדם ואף תתעצם".
