עשר ה"מכות" בחינוך ילדים

"אביב הגיע, פסח בא" – לרבים מאיתנו מנגינה זו מהווה את האות לפתיחת המרוץ לניקיונות. דבר לא יחמוק מתחת ידינו - נאוורר, נצחצח, נחדש, נמרק, ניפטר מהישן והלא ראוי, לא נפסח על מאום.

פעמים רבות, עם שוך סערת הניקיונות ועם ההתגלגלות לימי החופשה המבורכים, נדמה כי למרות שהבית מבריק וריח פרחים באוויר, משהו עמוק בתוך הבית פנימה, חסר, מצולק, לא שלם.

יש לי חלום – בואו נסמן לנו את חג האביב בעת החדשה גם לביעור חמץ נוסף, מהותי, זה אשר ישלים את תמונת הפריחה באביב. בואו נעשה לנו את הפסח לאות ומופת לחידוש הכלים ההוריים שלנו, לשיפוץ מיומנויות החינוך הרגיש והיעיל.

כל כך קל לגרור שנה אחר שנה ולמשך חיים שלמים התנהלות לקויה, שגיאות, טעויות וחוסר רגישות. חוק טבע הוא שאבק מצטבר גם על כלי הזהב והקריסטל – טובים ואיכותיים ככל שיהיו וכפי שהשכלנו להבין את חשיבות המירוק הפיסי אחת לשנה, בואו נעשה זאת גם אחת לשנה לערכינו, למהותנו כהורים.

אז בתור פתיח, להלן עשר "מכות" שמבלי משים כולנו חוטאים בהם ברגעי חולשה ומשבר מעת לעת וראוי לנו שנבער אותם החוצה ממשפחתנו, מביתנו, מדל שפתנו:

1. "אם אתה לא עושה מה שאני מבקשת, גם אני לא אעשה מה שאתה תבקש"

אם נחשוב לרגע על המשפט, הרי לא נוכל לפספס את המסר מבין השורות והוא הרמת ידיים, הודאה בחוסר אונים, ניסיון שווא ליצירת סימטריה בין ההורה לילד, כאילו אין להורה ערך מוסף של בגרות, אחריות, עקרונות חינוכיים.

2. "תני לו / תקני לו - העיקר שיהיה פה שקט"

כניעה, כניעה וכניעה. פעמים רבות, דווקא כמיהתנו לשקט בסיומו של יום ארוך ומתסכל, היא זו אשר, בעוונותינו, מתדלקת את הרעש הבא – הילד מפנים את המסר שכעס, צעקות, קצת בלגאן - וההישג מונח בכף ידו.

3. "רק בצעקות ובאיומים אתה מבין"

אם נשים את היד על הלב הרי נכון היה לומר "רק בצעקות ובאיומים אני מצליחה איתך". המשפט הזה מתאר מלכודת כפולה - אנחנו ממשיכים בטקטיקה של צעקות ואיומים כי זה מביא את הילד לביצוע מיידי וכל זמן שאנחנו ממשיכים בזה, הילד מצדו מפתח עמידות וסף השמיעה שלו עולה כל הזמן. אט אט הוא פשוט לא שומע אותנו מתחת לדציבלים של צעקה רמה.

4. "אני לא מבינה, נתתי לך הכול וככה אתה מחזיר לי?!"

לא נעים להודות, אבל לעיתים, כמו במקרה זה, התשובה נמצאת בגוף השאלה – אחד ממאפייני ההורות המודרנית הוא נתינה בלתי נגמרת ובלתי מותנית לילדים. נתינה שהיא לעיתים רבות מדי תלוית איום של הילד, תלוית ניסיון נואש של ההורה לקבל דקות קטנות של חסד מהילד ופעמים קרובות נתינה ללא קשר לתפקודו של הילד. יותר מכול, זהו מסר שגוי לילד – הרי לא כך באמת מתנהלים חיינו. רק תמורת עבודה קשה והשקעה אנחנו זוכים לקבלה.

5. "קח, אבל בפעם הבאה תבקש יפה"

ברמת האבולוציה וחוכמת החיים הפשוטה, פשוט בלתי אפשרי. מה שמצליח לילד כאן ועכשיו, יימשך גם מחר ולא משנה כמה יפה הוא יבטיח שמחר יבקש יפה.

6. "עזבי אותו, גם ככה קשה לו"

אין ספק שהורה רגיש ונבון ידע לאתר מבעוד מועד את רגעי הקושי של הילד (נכשל בבחינות לקבוצה, נפרד מהחברה וכו') ואז יתכנן, ייערך ויוכל לסייע לילדו. אך מכאן ועד יצירת המשוואה האיומה עבור ילדנו שקושי = לעזוב, לוותר – הדרך ארוכה ומוטעית. הרי קושי, תסכול, תחושת כישלון, הם מנת חיי כולנו. ברגעים כאלה ואחרים ולפיכך, מסר הורי נבון ואחראי צריך לחנך ולהקנות לילד את אחת ממיומנויות החיים החשובות ביותר – כאשר קשה לי אני צריך להיערך, לתכנן, לגבש תוכנית ואסטרטגיה וחס וחלילה לא לוותר ולהרים ידיים.

7. "תבטיח לי שלא תעשה את זה יותר"

מילים ריקות מתוכן. ברגעי עימות ומצוקה הילד יעשה כל מה שנדרש ממנו (וזה מצוין כי הוא ילד חכם ונבון) - על מנת לצאת מהמצב הלא נעים. דרישה ממנו להבטיח, כמוה כשימת מכשול בפני עיוור וחינוך לכך ש"לדבר זה זול".

8. "לך לחדר שלך"

בעידן הנוכחי, שלא כמו כאשר אנחנו היינו ילדים, חדרי הילדים הם בדרך כלל החדרים המושקעים ביותר בבית ומלאים בכל טוב ואינם מהווים עונש או תגובה מרתיעה להתנהגות לא נאותה, אלא, אם נודה בכך, מאפשרים לנו כמה רגעי חסד של שקט ושלווה.

9. "למה אתה עושה לי את זה?"

אחד מהמשפטים הנמוכים ביותר שלנו, אשר כל מטרתו לבצע תהליך חינוכי, תוך יצירת רגשי אשם אצל הילד. מלבד זאת, המשפט מעביר את המסר שלא ההתנהגות היא בעייתית, אלא עצם עשייתה להורה וכך, בעדינות, אנו טובעים אצל ילדנו את אומנות ההסתרה וההתחמקות – הוא לא יעשה את זה לנו, הוא יעשה את זה למישהו אחר.

10. "אני לא צריכה להגיד לך 'יופי'. זה ברור שאתה צריך לסדר את החדר. גם לי לא אומרים על כל דבר 'יופי'"

זוהי אמירה עצובה שאינה תורמת דבר ליחסינו עם ילדינו. לכל היותר, מביאה מן המרמור האישי לתוך ביתנו, לתוך הליך החינוך האינטימי שלנו בבית. אם נשים את היד על הלב, רובנו לעולם לא נדע שובע מקבלת שבחים ועידוד מאנשים משמעותיים בחיינו על מעשים טובים.

לא, לא שכחנו גם את המשפטים "אין לי כוח לוויכוחים איתך. אני כבר מעדיפה לעשות לבד", "מה אני יכולה לעשות? הוא לא רוצה. אני לא יכולה להכריח אותו" ו"אתה בדיוק כמו אבא שלך"... אבל נשאיר משהו לפסח הבא, ובמקום כל אלה בואו נקפיד על הורות רגישה, יעילה, אחראית ומפרגנת. כזו שאינה לוקחת כמובן מאליו ואינה שוכחת את הילדים כאשר הם מתפקדים ומתנהגים כיאות ואשר מגדירה ציפיות מראש ומכינה את הילדים לקראת מצבים מאתגרים וקשים וזו המגיבה ברוגע, באופן מבוקר, עקבי, מותאם גיל ונחרץ, כאשר מופיעה התנהגות שאינה נאותה.

חג שמח!

• תודה מיוחדת למיטל אוחיון על הסיוע בכתיבת הטור.
  

פרופ' עמוס רולידר, אבא לשלושה, מומחה מוסמך בניתוח התנהגות, ראש המכון לחקר ולמניעה של קשיי התנהגות ילדים בסביבות חינוכיות ומנחה סדנאות והרצאות בנושא.

• לכל הכתבות בסדרה.