אני שמנה, וממש לא מתנצלת על כך
לא מלאה, לא עגלגלה, שמנה. אני אוהבת לאכול טוב, ליהנות מהחיים. אני אוהבת להיות שמנה. לא רוצה להיות רזה או חטובה. לפני כמה שנים הפסקתי לעשות פשרות על אנשים שלא מקבלים אותי ואת הגוף שלי. גם זה סוג של עצמאות
אני שמנה, אני אוהבת לאכול טוב, ליהנות מהחיים. אני אוהבת להיות שמנה, גם אם הייתי שמחה להיות רק 80 קילו ולא יותר. אבל גם לא פחות. אני ממשפחה בה עודף משקל אינו תופעה לא מוכרת, וכמו מרבית המשפחות היהודיות – גם אצלנו החגים ואחרי החגים, ואחרי אחרי החגים, מסתובבים סביב אוכל. אנחנו אוהבים לחיות טוב, אוהבים לאכול טוב.
אני לא רוצה להיות רזה, לא רוצה להיות חטובה. מספיק לי בהחלט להיות שמנה ובכושר. תעשיית הרזון, זו שדוחפת אותנו אל חדרי הכושר והדיאטניות לא רק על מנת להיות בריאים או להתחזק פיזית (אני ממש בעד, אל תבינו לא נכון) אלא גם ובעיקר כדי לרזות עד לאידיאל מסויים - מגלגלת מיליוני אם לא מיליארדי דולרים בשנה. הנערות שנחשפות לאידיאלי יופי הנעשים תחת משטר פוטושופ קפדני ממשיכות לפתח חוסר ביטחון, הפרעות אכילה ושנאה עצמית.
אני לא אהיה מידה 36 גם אם ארד 30 קילו
גם אני הייתי אחת מהן, מאותן נערות שעמדו מול הראי וחשו חשק עז לירוק על עצמן בפרצוף, רק כי לא הייתי גבוהה ורזה. העידן ההוא, תודה לאל, נגמר עבורי לפני כמה שנים, כשהבנתי שהדבר היחידי שהופך את הגוף שלי לאומללות עבורי אינו המשקל שלי, אלא היחס שלי אל עצמי. מגיע לי יותר מזה, ומגיע לי להפסיק להתנצל על כל ביס שאני לוקחת, על כל חריגה מהתפריט, על העובדה שאני קונה בגדים במידות גדולות ולא בשלל החנויות למידה 36. אני לא מידה 36, אני לא אהיה מידה 36 גם אם ארד 30 קילו. זה לא המבנה שלי, זה לא מה שאני רוצה.
למרבה השמחה נפתחו עבור נשים כמוני כמה וכמה רשתות למידות גדולות, כך הפכו חייהן של נשים שמנות לקלים יותר, יפים יותר ומלאי בגדים עם מחשופים. רוזי אודונל אמרה פעם שאלוהים אינו סאדיסט מוחלט – הוא נתן לנשים שמנות ציצי ענק ותחת גדול. אכן כך, ותודה לאל על כך, כיוון שאת העסיסיות שיש באשה שמנה ואנרגטית אי אפשר למצוא אצל אחת שמתאימה ל"דוגמניות".
הכאב העיקרי שנגרם לי מהיותי שמנה היה התוצאות החברתיות של העניין, שהיו הרות אסון בהרבה מהתגובות של אנשים להיותי לסבית, והגיעו גם לאלימות הרבה מעבר לגיל בית הספר היסודי. יום אחד, אמרתי לעצמי אז, אני אסביר לעולם שאני לא פחותה ממנו, גם אם אני כמה וכמה קילוגרמים מעל מה ש"מותר" לאשה להיות.
לא כואב לי להסתכל על עצמי בראי. להפך
לפני כמה שנים הפסקתי לעשות פשרות על אנשים שלא מקבלים אותי ואת הגוף שלי, ומי שרואה בי שמנה ועל כן נחותה ממנו בצורה כלשהי, לא נשאר בחיים שלי. לא כואב לי לכתוב באתרי ההיכרויות מבנה גוף: שמנה. אני גאה בזה. לא כואב לי להסתכל על עצמי בראי, להפך. לא מפריע לי להתמודד עם הנערים והאנשים הקטנים והמעצבנים שמשום מה מחליטים להודיע לי בצעקה שאני שמנה באמצע הרחוב (פעם עוד עניתי, היום אני לא טורחת). בעיקר מפריע לי כשזה מפריע לי לרקוד, ואז אני עובדת על זה ודואגת שמהר מאוד דבר לא יפריע לי יותר.
אני שלמה עם היותי שמנה, אני לא מרגישה פחות שווה ליד אחת שהיא "כוסית". אלה שרואים להן את העצמות גם לא מושכות אותי, האמת. מבחינתי אנחנו בכלל לא על אותה ליגה, ולא משדרות לאותו קהל, אם להשתמש בשפה של פרסום. בקהילה הלסבית, יש לציין, הרבה יותר קל להיות שמנה. לא יהיו ניסיונות לשלוח אותך לחדר כושר, או ניסיונות לגרום לך לעשות דיאטה. נשים כנראה מבינות שהמראה שלך הוא עסקת חבילה שבאה איתך, ולא עסוקות בלשנות אותך, לפחות לא בעניין הזה. הן יעריכו אותך, סביר להניח, אם תהיי בריאה וחזקה, אבל לא יעירו לך שום דבר על כך – זה עניינך ומה שבינך ובין הגוף שלך. אני לא צריכה, למזלי הטוב, להתמודד עם אף אחד שמרגיש לא בנוח כי הוא נמשך אליי, וזה לא לגמרי תואם את האידיאל הפיזי שיש לו בראש. יש גם גברים שחושבים אחרת, יש גברים שאינם כאלה, כמובן, אבל תודו, יש רבים שהם בדיוק כאלה.
אז יאללה, מלאות, עגלגלות, שמנות, לא בדיוק רזות (וגם לגברים שחשים כך), יום העצמאות זה אחלה זמן לזרוק לזבל את כל ההגדרות ליופי, כל המוסכמות, כל המקומות והאנשים שגורמים לכן להרגיש רע. הכי חשוב שתסתכלו בראי ותאהבו את מה שאתן רואות, ומי שלא נאה לו, שילך לחפש עצמות במקום אחר. היופי, כך אמרו גדולים ממני, הוא בעיני המתבונן. ואם את שלמה עם עצמך - את יפה אמיתית.
קטעי וידאו של ענת במופע שלה:
לפנייה לכתב/ת 
