אחד משלהם

אני זוכר מתי התחלתי לרחם על אבא שלי. זה לא היה כשאמא שלו, שלא יצאה מהבית במשך כל מלחמת המפרץ, נפטרה מיד בסיומה - כי לי גילו שסבתא לא "בבית חולים" רק כמה חודשים אחר כך. זה גם לא היה כשאבא, סולן התזמורת הפילהרמונית של סמולנסק ברוסיה, ניקה מסדרונות או חילק עיתונים בלילות או שטף כלים במסעדה - כי הוא מעולם לא סיפר לי. זה לא היה כשבנו בן התשע לא היה מוכן להיראות איתו בפומבי, כי הוא לא דיבר עברית ונראה כל כך זר ורוסי. זה אפילו לא היה כשהכנר עם התואר השני מאקדמיית "גנסין" במוסקבה, שנתן הרצאות ברדיו ומילא אולמות יותר מ־30 פעם בחודש, ניגן מול קהל של זקנים סניליים בבתי אבות או בכיתות של ילדים שמוזיקה עניינה אותם פחות מהיוסוף ששיחרר הליצן הכיתתי. זה היה לפני שנה וחצי, כשקמתי בוקר אחד וראיתי אותו חוזר ממשמרת לילה של 12 שעות כשומר. בן 60, עם גב שפוף ועיניים טרוטות, נרדם בתנוחה עוברית על הספה בסלון בלי להתקלח.

אני מתחנן, תרביץ לי

כשאתה הרוסי היחיד בשכבה, אתה לא לומד ללכת מכות: אתה לומד לברוח. מישהו עובר לידך במסדרון ויורק לך בפנים, כי אתה רוסי מסריח. העיניים שלך מתמלאות בדם, וכל כולך מתכוון רק לתלוש לו את הלשון - אבל כשאתה מתקרב אליו, אתה קולט חמישה ילדים שעומדים מאחוריו ורק מחכים להתנפל עליך. אתה מסתכל אחורה ורואה מסדרון ריק, אם לא סופרים את נעמה קרני, הילדה שאתה חושב שאתה אוהב, ושבעוד חמש שניות תראה אותך רץ לשירותים כדי לשטוף את הפנים.

ומה אם פתאום מגיע לכיתה ילד חדש, אחד שעד גיל 14 היה יהודון מסריח ברוסיה, ופתאום הפך לרוסי מסריח בישראל? מה אם הילד הזה למד קראטה במשך חמש שנים אצל רוסים שינפצו לך את הגולגולת אם תסתכל עליהם במבט עקום? ומה אם הוא הופך להיות החבר היחיד שלך?

יום אחד רדפו שלושה ילדים אחרי ואחרי החבר החדש שלי. ברחנו בשביל ליצור את התחושה שאנחנו רוסים מהזן הלא אלים, ואז הסתובבנו והתנפלנו עליהם. הם לא היו מוכנים לזה. לא לכוח המתפרץ, ולא לכעס.

תפסתי אחד מהם והתנפלתי עליו במכות. רציתי לשפוך עליו שבע שנים של שנאה, להוציא לפועל נקמה מרוכזת על כל הפעמים שניגבתי רוק מהפרצוף והמשכתי ללכת, על כל המכות, על כל הפעמים שהסתתרתי בשירותים והרגשתי פחדן. התכוונתי לשבור לו את הפרצוף, לרמוס אותו, להרוג אותו. אבל לא יכולתי. הסתכלתי עליו, וראיתי ילד מסכן שמעולם לא נלחם בלי גיבוי של החבר'ה, מושיט את הידיים קדימה בתחינה פתטית. אפשר להבין אותו - הוא מצא את עצמו לבד, צמוד לקיר בניין, מול רוסי בלי אלוהים.

צרחתי עליו שירביץ לי. רציתי סיבה לאבד שליטה, תירוץ לעשות לו את מה שתמיד רציתי לעשות לכל האנשים ששנאו אותי, שקראו לאמא שלי זונה רוסייה, שהרביצו לאחי הקטן - והוא נתן לי בוקס עלוב באוזן. בעטתי בו, זרקתי אותו על הרצפה ועזבתי אותו בשקט, שיצטרף לשני החברים שלו שברחו. דמיינו את תחושת הפספוס.

למחרת, כשאני והחבר שלי טיילנו בקצה החטיבה כדי להימנע ממפגש עם גזענים, ראינו קבוצה של 20 ילדים מכל השכבות שרצה אלינו עם מקלות ואבנים. מישהו צעק: "זה הם? זה הם?".

כן, זה היינו אנחנו.

בזמן שצפיתי בבעיטות ובאגרופים שפגעו בי בהילוך איטי, למדתי כמה דברים על עצמי. למשל, שכשהמון זועם עושה בך לינץ', אתה לא מרביץ בחזרה. אתה לא מתנגד, לא דוחף, לא מכה ולא צועק לעזרה. אתה לא חושב "למה?" או "האם אשאר בחיים?", אתה אפילו לא מפחד - לפחות לא במובן הרגיל של פחד - ולמרות הסימנים הכחולים שיקשטו אותך בשבועות הבאים, אתה לא מרגיש שום כאב. כל מה שאתה מרגיש זה את הבטן מתהפכת, כאילו מפולת של סלעים קפואים מפלסת את דרכה אל פי הטבעת. וזה לא בגלל הבוקס בבטן של הטי"תניק שגדול ממך בשנה, שמשום מה לא כאב בכלל: זה פשוט בגלל חוסר היכולת האינהרנטי של ילד להאמין או לתפוס שזה קורה לו.

בימים הבאים, כל מה שרציתי לעשות זה לתפוס אותם אחד־אחד ולרטש את המדרכה עם הפרצוף שלהם. אבל לא זכרתי אפילו פרצוף אחד מתוך ההמון. זכרתי רק רגליים ואגרופים, ואת עצמי עומד במרכז כמו בובת סמרטוטים ואפילו לא מרים ידיים כדי להתגונן.

בוא ננסה את זה במבטא של פסיכי

דבר חזק, המציאות. כשאומרים לך שאתה רוסי מסריח באופן קבוע מגיל שבע, אתה לא מכיר שום דבר אחר ולא יודע שמשהו לא בסדר. להפך: אתה מתחיל להאמין. אתה מאמין שהרוסים פחות טובים מאחרים, שאסור להם אפילו להסתכל בעיניים של ילדות שאין להן מבטא, שבצדק אין להם חברים. ואז אתה עושה הכל כדי להוכיח לעולם שאתה בכלל לא רוסי.

התעלמתי מאמא ומאבא באספות הורים. אפילו לא הסתכלתי עליהם כשהם ניגנו בהתנדבות בטקסים של בית הספר; התביישתי בהם, לא רציתי שהרוסיות שלהם תזהם אותי. לא דיברתי איתם בפלאפון כי לא רציתי לחשוף את הזרות שלי, ומעולם לא סיפרתי שאבא שלי שומר וסבא שלי מנקה מסדרונות. "אני לא זוכר הרבה מרוסיה", היה המוטו שלי בכל פעם שמישהו שאל מאיפה הגעתי - וכשקוראים לך מקסים, שואלים אותך את זה די הרבה. "אני לא יודע לדבר רוסית, לא יודע לקרוא רוסית, לא רואה סרטים או שומע מוזיקה רוסית, והייתי מדבר עברית בבית אם יכולתי". זאת היתה ההתנצלות הקבועה שלי. נאום ה"אני לא רוסי מסריח אלא ישראלי גאה", שחזרתי עליו כל יום כמו מנטרה.

בגיל 19, בשנה השנייה בצבא, הייתי ילד. מעולם לא רקדתי במועדון, לא שתיתי אלכוהול, והאמת היא שמעולם אפילו לא התחלתי עם מישהי. הייתי על דרך המלך להפוך לבתול בן 40, ושנאתי את עצמי ואת העולם. כעסתי כמו שילד כועס על אנשים שלקחו לו את הסוכרייה, ויותר מכל הרגשתי נחות. נחות, נחות, נחות, נחות.

בצבא התאהבתי בבחורה עם עיניים כחולות. פעם היא תיארה לי את גבר חלומותיה - זה משהו שנשים מרשות לעצמן לעשות עם גברים שהן לא סופרות - והבחור שהיא פינטזה עליו היה גם ההפך הגמור ממני, וגם האדם שרציתי להיות. באותו לילה לא הצלחתי להירדם, ואחרי מספיק שעות של מחשבות מטושטשות וזיכרונות עמומים מהעבר, קמתי עם החלטה: אני הולך להשתגע. בכוונה.

למחרת בבוקר תופפתי על קרחת של רב־סרן (תנסו להסביר את זה כשישאלו למה נשארתם שבת). בבקרים שאחר כך התחלתי לרקוד על שולחנות, להיכנס לשיחות נפש עם זרים, לטפס על גגות באמצע הלילה כדי להסתכל על הכוכבים, לזרוק אוכל בחדר האוכל, להיכנס למשרדים בחיוך דבילי רק כדי להתעלק על האנשים ששירתו איתי. כל דבר שנראה לי מוזר מדי, אידיוטי מדי, מסוכן מדי - עשיתי. באימפולסיביות, בילדותיות, בלי לחשוב, בלי לנתח. הייתי כמו שחקן תיאטרון גרוע שמנסה בכוח להצחיק, להדהים, למשוך תשומת לב. הקהל מצידו לא צחק, לא נדהם, ולהפתעתי גם לא שם זין. אז ממה לעזאזל כל כך פחדתי במשך שנים?

באנשים שכן שמו זין, אנשים שהיה להם אכפת ממני ולי היה אכפת מהם, פגעתי. הייתי זורק הערות חסרות טקט בזמן הכי לא מתאים, ממש כמו ילד קטן שבודק גבולות - מה אנשים אוהבים ומה לא, איזה דברים מותר להגיד ואיזה אסור. עם הזמן למדתי לדבר עם אנשים כמו כולם, להתחבר אליהם, להבין אותם. למדתי גם להיעלב, וזה לא טריוויאלי: עד אז, עלבון נתפס אצלי כמותרות שאני לא יכול להרשות לעצמי.

אחרי חצי שנה של טירוף חושים ילדותי הרגשתי שאני בדרך הנכונה, שנהייתי אדם נורמלי. אפילו התנשקתי בפעם הראשונה. זאת היתה נשיקה ארוכה ומסורבלת, אבל לעזאזל - היא היתה כוסית, הלשון שלי התנגשה בשיניים שלה, והייתי מאושר. רק שזה היה בהווה, ועדיין היו לי כמה דברים לסדר בקשר לעבר.

ואז התחיל הכעס המתוק

חודשיים לפני שסיימתי צבא התחלתי ללמוד פסיכולוגיה. רציתי לרפא את עצמי, אבל משבר זהות הוא דבר חמקמק: זה נשמע כמו התפלספות של איזה ממושקף שהקושי היחיד שהתמודד איתו אי פעם הוא בתולים מאוחרים, אבל המשבר שלי היה אמיתי מאוד. הייתי בטוח שאני ישראלי; כל כך ישראלי ששנאתי רוסים. אחרי שנים של דחייה הפנמתי את כל הסטריאוטיפים המסריחים, והשלכתי אותם על הרוסים סביבי.

זה התחיל עוד בצבא. הרוסים ביחידה קיבלו אותי בזרועות פתוחות, הזמינו אותי לגור בחדר שלהם ("חדר הרוסים" היה מאובזר יותר מסניף של מחסני חשמל), אבל בשנתיים הבאות נכנסתי לחדר שלהם פעם אחת בלבד, כדי להעיר מישהו לשמירה. הייתי בודד וחרמן אבל סירבתי להתחיל עם אלינה הכוסית, כי מבחינתי היא נראתה זנותית וזולה מדי גם כשלבשה חרמונית וכובע צמר. סיפרתי בדיחות על רוסים מסריחים הרבה אחרי שהבדיחות יצאו מהאופנה, קראתי להם שיכורים, אלימים בלי אלוהים, שנאתי את השפה הרוסית, אפילו סירבתי לטעום כל דבר שהיה בו זכר לוודקה - כי זה משקה "שלהם", לא שלי. מחקתי את המבטא כמו שמוחקים כתם מגעיל, ולא היה אדם שלא קראתי לו "אחי", מנהג האוטובוס ועד מפקד האגד. הייתי פרסומת מהלכת לסלנג ישראלי מאולץ. גם באוניברסיטה סירבתי להתקרב לכל מי שריח הרוסיות עלה ממנו. קיצרתי את שמי למקס, דיברתי רק עברית, שמעתי מוזיקה ישראלית וצפיתי בליאור אשכנזי משחק סוכני מוסד. עשור וחצי אחרי שההורים שלי הקריבו את החיים שלהם והוציאו אותי מתוך עולם אנטישמי, הפכתי לגזען ששונא מהגרים יהודים. קטע חזק, אה אחים שלי?

אבל הישראלים לא קיבלו אותי כאחד מהם. השאלות על המוצא לא פסקו, ולמרות שלא שמעתי ביטוי גזעני מאז שיוני צרח בטירונות הקרבית ש"הרוסי המסריח הזה לא ישן באוהל שלי!", עדיין לא הרגשתי שייך. היחס אלי היה יבש יותר, פורמלי, לא אינטימי. זה יחס שמקבל זר מאנשים שלא רוצים להפלות אותו, אנשים טובים שמעולם לא היו גזענים, אבל גם לא באמת מזהים אותו כאחד משלהם.

אנשים פחדו להגיד לידי מילה רעה. הם היו אדיבים מדי, נתנו לי יותר מדי כבוד ומעט מדי פתיחות - ודווקא הרוסים, שמהם ברחתי, הציעו לי המון אינטימיות שלא רציתי לקבל. פתאום לא הייתי רוסי ולא ישראלי. שנים הסתובבתי עם תחושת חוסר שייכות. שוב ושוב ניסיתי להוכיח את עצמי, עברתי מבחני ישראליות מפרכים עם כל אדם חדש שפגשתי, ברחתי מהחלק הרוסי הבזוי והנלעג שבי - החלק שלא נתן לי לחיות.

אחרי שנה וחצי באוניברסיטה, המשבר המתמשך הפך לרתיחה נקודתית. זה קרה כמעט בבת אחת: כל הכעס והשנאה, כל השנים של הדחייה, הציפו אותי עד שלא יכולתי לנשום. ואז עבר לי בראש משהו שמעולם לא חשבתי עליו: מגיע לי. מגיעה לי ילדות עם המון חברים טובים, מגיע לי לחוות אהבת בוסר בגיל נורמלי, מגיע לי להיות מוערך בלי להוכיח את עצמי, מגיע לי להרגיש בבית בארץ שאליה חזרתי, מגיע לי להרגיש שייך לאנשים סביבי, מגיע לי להיות גאה בהורים שלי, ומגיע לי לדעת מי אני - יהודי, ישראלי, רוסי, צ'רקסי, מה שלא יהיה. מגיע לי להרגיש שאני לא לבד בעולם. מגיע לי שיהיו לי שורשים, בית, מקום, מולדת.

הכעס היה כמו התפרצות הר געש ששרפה את כל הגשרים, החומות וההגנות. הוא היה כמו חזרה בזמן, התמודדות ומחיקה של כל מה שהאמנתי בו בעיניים עצומות. זה היה כעס מטורף על כל העולם, אבל הוא נתן משמעות חדשה לחיים שלי. התמוגגתי על הכעס, התרפקתי עליו, גם כשהיה ברור שאין בו שום תועלת חוץ מזה שהוא מאפשר לי להוציא את כל הרעל שאצור בי. עוזר לי להפסיק להתבייש בעצמי. משכנע אותי להתחיל לחיות.

בוקר אחד, לפני שנה וחצי - קצת אחרי שראיתי את אבא שלי חוזר ממשמרת לילה של 12 שעות ונרדם על הספה בסלון בלי להתקלח - התיישבתי מול המחשב וכתבתי משפט. היום יש בקובץ ההוא 100 אלף מילים, 2,000 פסקאות, 250 עמודים וסיפור חיים אחד. שיניתי אותו לפחות מיליארד פעמים ב־18 החודשים האחרונים, והיום אני כבר לא מצליח לזהות את האדם שכתב את המשפט הראשון ההוא.

לפני שבוע שמתי את הנקודה האחרונה, סגרתי את הקובץ והעברתי אותו לתיקייה נידחת. זה הזמן להתחיל מחדש.