שלושה מקרי אלימות ששרדתי. מפיו של רופא
הבת הזעיקה את האח על מנת "לעשות סדר". לאחר מכן הסבירה לי שאחיה "לא מבין חוכמות", ש"אין לו מה להפסיד" ושיש לו כבר ותק של 10 שנים בכלא על עבירות אלימות. לא, זה לא לקוח מאירוע בעולם התחתון, המספר הוא רופא, שגם הוא חווה אלימות, אלא שכאן, לא כמו אירוע הדקירה אתמול, זה נגמר אחרת
סיפור ראשון: לפני כשנה וחצי התפרץ למשרדי בצעקות ואיומים אדם אותו לא פגשתי מימי. הוא קילל אותי והודיע כי הוא "יחסל אותי", שכן אני "איימתי על אמא שלו". בנו של חולה שהמתין לשיחה ועוברי אורח אחרים ריסנו בכוח את התוקף והצילו אותי מזעמו. התברר לי כי הוא בנה של חולה משותקת, אותה בדקתי שעה קלה קודם לכן בנוכחות בתה (הדבר אינו מקובל בארץ ובעולם, ואתם רואים מדוע, אך הוא מחויב על-פי "חוק זכויות החולה"). הסברתי להן כי האם אינה במצב המתאים לתוכנית שיקום. חוות דעת זו התפרשה על ידיהן כ"איום". הבת הזעיקה את האח על מנת "לעשות סדר". לאחר מכן הסבירה לי שאחיה "לא מבין חוכמות", ש"אין לו מה להפסיד", וכי הוא כבר עשה שנים רבות בכלא על עבירות אלימות. אבל כנראה שהיה לו מה להפסיד, כי בערב יום כיפור (וזמן קצר טרם משפטו) התייצב התוקף בחדרי, עטור חולצה לבנה, וביקש סליחה.
- אסף הרופא: המטופל חנק את הרופא והפילו לרצפה
- רופאה, אחות ומאבטח הותקפו - הבוקר שביתה בשיבא
- שוב זה קורה: רופאת ילדים הותקפה בטירת הכרמל
מה אנו למדים מסיפור זה?
בניגוד למוסדות ציבור אחרים, ובוודאי בניגוד למקומות פרטיים - בתי החולים והמרפאות הציבוריות בישראל ובעולם פתוחים לכל. כל אדם אמור, וזכאי, לקבל עזרה רפואית, ואיש אינו מסנן מבקרים ובני משפחה. למזלי, במקרה ההוא, חזר התוקף לבוש
מה טיבם של התוקף ובני משפחתו – האם המשותקת והאחות "המסבירה"? לא אוכל לומר.
את הצדדים המכוערים שלהן אני ראיתי, וזאת משום שהמפגש בין רופא לחולה קשור בנסיבות לא נעימות וקשות. נסיון החיים והמחקרים הפסיכולוגיים מראים כי בשורות מרות מעוררות עמדות נפשיות עוינות באופן כללי. יכול להיות שבנסיבות אחרות היו בני אותה משפחה נוהגים באצילות מופתית.
האם אני עצמי חטאתי ביחס לא נאות, בצורת דיבור שגויה או חסרת סבלנות כלפי החולה ובתה? אני חושב שלא, אך איני בטוח. בכל מקרה אין בכך להצדיק אלימות. תנאי העבודה של הרופאים ברפואה הציבורית נעשו כה עמוסים (כמות מיטות אשפוז ביחס לאוכלוסייה וכמות מאושפזים ביחס לצוות רפואי הם מהנמוכים בעולם המערבי), עד כי גם אנו מצויים לעתים תחת תנאי עבודה שאינם מאפשרים לנו לתת את המיטב שבכוונותנו והכשרתנו המקצועיים.
בריאות החולים מול בריאות הרופאים
סיפור שני: מקרה אחר זכור לי כיועץ לאתיקה. זומנתי להנהלת בית החולים לדיון על חולה פסיכיאטרית שנזקקה לטיפולי דיאליזה. בשל בעיותיה הנפשיות, תקפה המטופלת את הצוות במהלך הטיפולים. שינויים פיזיולוגיים שנגרמו בעת הדיאליזה עוררו אצלה התפרצויות אלימות גם בימים בהם לא הייתה אלימה בדרך כלל. בתקופות בהן הייתה באשפוז כפוי (בשל אלימות) נמצאו לצידה מלווים מיומנים מטעם בית החולים, ועמדו לצידה בזמן הדיאליזה. אולם כאשר הסתובבה חופשייה, לא עמדו לרשות בית החולים אותם המלווים, ולא היתה מסגרת תקציבית ומנהלית שתקצה שומרים. היה עלינו לבחור בין אשפוז כפוי קבוע, לבין סילוקה מהדיאליזה, אלא אם כן תמצא החולה או משפחתה ליווי נאות. לבי היה עם אנשי הצוות שהותקפו במכות, ועם זכותם לביטחון אישי, אולם מנהל המחלקה (שגם הוא היה קורבן) היה איתן בדעתו כי אסור לרופאים לדחות מטופלים, ועל כן קבע נחרצות כי החולה תמיד תתקבל לדיאליזה - בין אם ימצא סידור שמירה, ובין אם לאו.
התפעמתי ממסירות הנפש שלו לטובת החולים. אך חוששני שערכים כאלו מצויים תחת שחיקה. לאור הצהרה כזו של מסירות, הגורמים המנהליים והבירוקרטיים לא נקפו אצבע על מנת למצוא פתרון לבעיית השמירה, ואילו מקרים קשים כמו זה שאירע אתמול מעוררים את כולנו לחשוש לחיינו - ולא רק לפחד מכמה מכות שטוחות.מדוע מדינת ישראל מסוגלת לממן טיפולים אונקולוגיים במאות אלפי שקלים לחולה, ואין היא מסוגלת למצוא פתרונות זולים לבעיות פשוטות כמו שירותי דיאליזה לחולי נפש, למשל?
סיפור שלישי: בתקופה בה עדיין לא ניצבו אנשי ביטחון בפתח כל בניין ציבורי, היה נרקומן אלים שהתייצב כל בוקר אצל רופאת המשפחה שלו במרפאה, ודרש מרשמים לסמים מסוכנים. לאחר תלונות חוזרות ונשנות הוצב שומר שכל תפקידו היה למנוע את כניסתו למרפאה. לו היה מגיע, היה על השומר לקרוא לאיש מנהלה שיברר מחוץ לבניין האם מדובר בצורך רפואי אמיתי.
למחרת היום הופיע הנרקומן בשער. בלשונו החלקלקה, בדמעות שעל לחיו, ואולי באמצעים אחרים, כבש את לבו של השומר. זה נמלא רחמים על הנרקומן עד שהוביל אותו, מחוץ לתור, היישר אל חדרה של רופאת המשפחה.
מנסיוני האישי בכמה בתי חולים אומר: לעתים (לא תמיד) אנשי הביטחון אינם מגלים את הנחישות הדרושה בנוכחות גורמים אלימים. לא אחת קרה שאיש ביטחון אותו הזעקתי עמד וניסה לפייס ולמצוא פשרה בין הצוות הרפואי לאזרח המאיים. גבירותי ורבותי, אלימות בבתי חולים ובמרפאות אינה קטטה במגרש ספורט. כל קריאה של איש צוות רפואי לאיש ביטחון חייבת להיענות במלוא הנחישות – יש להוציא את האזרח המעורב מחוץ למחלקה או למבנה, ורק אז לברר.
ונקודה לסיום. הממסד הרפואי אינו חף מאלימות כלפי מטופלים. בניגוד לאמנות בינלאומיות ואחרות, עדיין נאזקים אסירים ועצירים למיטת האשפוז בבית החולים. מדובר בעינוי אכזרי (לא ניתן להתהפך במיטה). מטופלים רבים עזבו אשפוז על אחריותם, משום שהחיים בכלא (ללא אזיקים) היו נסבלים יותר מכמה ימי אשפוז, גם במחלות מסוכנות. אחד המקרים הזכורים לי הוא של עציר שעבר החייאה בעוד שהסוהרים המלווים אותו סירבו לפתוח את האזיקים כל עוד לא התקבלו הוראות "מלמעלה". הרופאים והאחיות אף פעם לא אשמים. אבל ראוי היה שנשבות גם כנגד נוהג זה, ולא רק כנגד האלימות כלפינו.
לפנייה לכתב/ת 
