סיירת מטקה

סיפורם של המטקאים מחוף גורדון מתחיל בשמועה. יום אחד, לפני כ־15 שנה, שמע המטקאי אמנון "התותח" ניסים שאיפשהו בבת ים יש שחקן מפורסם בשם מוריס "הגדול" צדוק - שבדיוק כמוהו, נותן את הנשמה ולעולם לא נותן לכדור לחמוק ממטקתו. קם אמנון, נסע באוטובוס לבת ים, איתר את חנות מוצרי הספורט של מוריס ונכנס פנימה.

"מי זה מוריס?", שאל אמנון.

"אני", ענה מוריס.

"אני אמנון מחוף גורדון", אמר אמנון מחוף גורדון, ואז הסתובב על עקביו ונעלם מהמקום.

"מה זה היה?", שאל מוריס המופתע את העובד הזמני שהעסיק בחנות. כדרכם של עובדים זמניים, לא היתה לו תשובה.

חלפו עשר שנים. אמנון התותח המשיך לשחק מטקות בחוף גורדון בתל אביב, ומוריס הגדול המשיך לשחק בחוף קלדרון (או ליתר דיוק חוף הסלע, שבו ניצב במשך שנים "מזנון קלדרון") בבת ים. יום אחד, באביב 2003, נכנס לחנות של מוריס מטקאי בשם מוטי "פלס" - הכינוי דבק בו בזכות יכולת על־אנושית לשגר כדורים מדויקים - וסיפר שבנווה צדק יש אחד שמחזיק בבית יותר מטקות ממה שמוריס מחזיק בחנות. מוריס הסתקרן ולקח ממוטי את מספר הטלפון של האספן המסתורי. הוא לא קישר בינו לבין הטיפוס שנכנס לחנות שלו עשור קודם לכן, אבל אמנון התותח הבין שמדובר באותו מוריס ברגע שמוריס התקשר ואמר "שלום, זה מוריס".

מימין: מה שקורה כשמשחקים סטריפ-מטקות עם מקצוענים 

מוריס הגיע לבית של אמנון מצויד במצלמת וידאו. כך החלה חברות ארוכה ופורייה, והבית - בסיועו של מוריס - הפך עם הזמן למוזיאון המטקות (או בשמו הרשמי, "היכל המטקות") שהוא היום. יש שם מטקות נדירות שייצורן הופסק מזמן; מטקות שבורות שכדורים ננעצו בתוכן במהלך משחק; וגם שני שולחנות ענק שמעוצבים כמטקות, מוקפדים ומדויקים בכל פרט ופרט. במקום של כבוד מונח פסל מטקות משיש של שמוליק "הכושי" זוארץ, בונה מצבות לפרנסתו ומטקאי זה 35 שנה, שמתגאה ביכולתו לשחק שש־שמונה שעות רצוף. "כשאני משחק", הוא אומר, "זה מהרגע שאני קם ועד החושך. הרי זה משחק ילדים לעומת העבודה שלי. להכניס מצבות לבתי עלמין - זאת עבודה קשה. במיוחד באלה הישנים עם השבילים הצרים".

זוגות מעורבים רגשית

כדי לראות את פסל השיש של שמוליק הכושי ואת יתר המוצגים ב"היכל המטקות" צריך בעיקר סבלנות: הכניסה למוזיאון אינה כרוכה בתשלום, אינה מוסדרת ולפעמים גם אינה אפשרית. הדרך הטובה ביותר להיכנס היא לשבת בסבלנות על כיסא המטקה שממוקם בכניסה לשבזי 61, ולהמתין שיגיע אמנון התותח. כשיגיע יש לפתוח עימו בשיחה ערה ולהביע עניין במטקות, ואז יש סיכוי סביר לקבל אישור כניסה למוזיאון, כולל סיור מודרך.

"אני אומר לך, לא הפסדתי השנה על חימר"

אמנון התותח, פנסיונר של צה"ל, הוא לא רק האוצר של היכל המטקות: הוא גם משחק כבר יותר מ־50 שנה. הפרטנר המועדף עליו הוא מוריס הגדול; ליום הולדתו האחרון, ה־66, הוא קיבל בהפתעה שיר שהקליטו החברים שלו לפי המנגינה של "אתה תותח": "אז תן מכה, תנו לה במטקה, תנו לה בזפטה, זו אמנות החופים. תן לה בזפטה, תן לה במטקה, אמנון ומוריס הם זוג אלופים".

לפני כחמש שנים, כשמוריס התגייס לסייע לאמנון בפיתוח המוזיאון, החלה גם הנדידה של המטקאים הבת ימים מחוף קלדרון לחוף גורדון. היום כבר אי אפשר להפריד בין החברים בשתי הכנופיות: הם שם ביחד, פליטי בת ים וגורדוניים שורשיים, מאוחדים במאבקם מול העירייה שמנסה להצר את צעדיהם, במובן המילולי. הפקידים פשוט הפנימו את מה שבצה"ל יודעים כבר שנים: אין לזלזל בכוחו של כדור גומי.

"בינתיים זה רק חימום, תיכף אני עובר לסיגר"

בינתיים ממשיכים המטקאים לפקוד מדי יום את משטח הבטון שמתחת למלון קרלטון. חלקם מגיעים בימי חול, אחרים רק בשישי־שבת, אבל מישהו תמיד שם כדי לשמור על הגחלת. רובם מדברים על המטקות כעל דת עצמאית שהם משתייכים אליה, או לפחות כמו על אהובה שהם מפלרטטים איתה. אנשים שמעולם לא אחזו במטקה מתקשים להבין את סוד הקסם של המשחק הזה, שאין בו אפילו מנצחים; מבחינת המטקאים של חוף גורדון, זאת בדיוק הנקודה. הם מדגישים שבניגוד למשחקי כדור־ורקטה אחרים - כמו טניס, סקווש ופינג־פונג - כאן משחקים אחד עם השני, ולא אחד נגד השני. זוגיות, זאת מילת המפתח. "מטקות זה כמו חיי נישואים", אומר מוריס הגדול. "הכי חשוב זה הביחד".

צמדי המטקות מורכבים משחקני הגנה והתקפה. התוקף הוא זה שמייצר את המכות החזקות, והדרישה העיקרית ממנו היא דיוק; תפקידו של המגן הוא לעצור את הטילים שמשגר התוקף, להציל כדורים נמוכים, והכי חשוב - לא לאבד כדורים. רוב השחקנים הם או תוקפים או מגינים מושבעים, אבל יש כאלה שמחליפים עמדות. יש אפילו הגדרה רשמית למי שמסוגל לשחק היטב בשתי העמדות: "שחקן מלך". כולם מחזרים אחרי המלך, ורק הוא קובע עם מי ישחק.

"לא יודע, אמרו לי שאני נגד המנצח, אבל זה היה ב-79'"

מוריס הגדול יודע לזהות מרחוק מי תוקף ומי מגן. "זה לא קשור לאופי", הוא מסביר, "זה הכל באחיזה של המטקה. תוקף מחזיק את הידית נמוך, ומגן אוחז בבסיס החיבור שבין הידית למטקה, כי הוא צריך מקסימום כוח כדי לעצור את הכדורים". אבל בחוף גורדון יש עוד דרך לגלות מי זה מי - השחקן שעומד בגבו אל הקיר של מלון קרלטון הוא המגן, וזה שגבו אל הים הוא התוקף. כל סידור אחר עלול להכניס את הרוחצים לטווח הכדורים של התוקפים, וזה לא מומלץ לאף אחד מהנוגעים בדבר.

הלבוש התקני של המטקאים מזכיר את הגרדרובה של מריה שראפובה: לבן או טופלס. זאת לא אמירה אופנתית אלא פרקטיקה - הכדור שחור, והמגן צריך לראות טוב־טוב את הכדור שמשגר התוקף. חוץ מהתלבושת החצי־אחידה, כל מטקאי מצויד בשם שנתנו לו הוריו ובכינוי שקיבל מחבריו. מוטי "כותל" מגיע מירושלים; דוד "החתול המרחף" הוא מגן שקורא תיגר על חוקי הפיזיקה ויכול לעצור כדורים אפילו מתחת לאדמה; יורם "היפני" מכונה כך בגלל צעדיו הקטנטנים; שמוליק "הכושי" הוא שחום השחקנים; ויונה "סטאר" הוא פשוט סטאר.

סטאר - במקור זה חיים יונה - הוא תושב בת ים, בן 54, שמשחק מגיל 10. "אבא שלי, יורם 'קפיץ', היה לוקח אותי לשחק בניגוד לרצוני", הוא חושף. "אבל בסוף נתפסתי. היום, בגלל שאני משחק גם התקפה וגם הגנה, אני מאוד מבוקש בחוף. אחד השחקנים אפילו הכין לי ליומולדת עוגה ממרציפן בצורת מטקה, באורך מטר, והיה כתוב עליה 'ליונה סטאר, השחקן הכי מבוקש בחוף'. נכון אומרים שאם אין לחם, אין תורה? אז אצלי זה 'אם אין מטקה, אין חיים'".

"רגע, קשיו זה חמץ?"

החריג בכנופיית גורדון - לפחות בכל הנוגע לעיסוקיו החוץ־חופיים - הוא יורם "היפני" רוזנבלום בן ה־55, מנהל מדיה בחברת זניט. "כולם בעבודה יודעים על השיגעונות שלי", הוא אומר. "המטקות נותנות לי כוח להתמודד עם לקוחות ולמצוא פתרונות לבעיות. יש לי רוטינה קבועה: בימי שני אני רץ או הולך, בשלישי משחק מטקות עם מישהו מ'וסטי' שבא במיוחד מרעננה, ברביעי משחק עם מישהו מערוץ הספורט, בחמישי נח כדי להתגעגע, ובשישי־שבת חוזר לחוף ואוכל את המטקות".

הקרב על הוועד אולימפי

למטקאים יש חג לאומי: הוא מציין את היום שבו ותיק השחקנים בחוף קלדרון, צביקה פרי, עזב את הארץ וטס לארה"ב. זאת היתה שבת יפה, וצביקה הגיע למפגש אחרון עם החבר'ה מבת ים. כאב הפרידה גרם לו לשחק באינטנסיביות יתרה, ולרסק שלוש מטקות ברצף. אחת מהן היתה טינג־טונג, מטקה מיתולוגית שייצורה הופסק ב־1977; הכדור ששבר אותה נתקע בתוכה, עין שחורה בין כפיסים של עץ מבוקע. מישהו טרח לכתוב עליה את התאריך, ה־20.1.80, וצביקה לקח אותה לאמריקה כמזכרת.

ב־1987 חזר צביקה לארץ עם המטקה המנותצת. כעבור ארבע שנים, בבוקר של בירות ומצב רוח, הוא תלה אותה על תקרת מזנון קלדרון. מאז הפך ה־20.1 לחג מטקאי שנחגג מדי שנה. בהתחלה חגגו אותו בקלדרון, אבל לפני כמה שנים נשרף המזנון והחגיגות עברו למוזיאון המטקות. מדי שנה נפגשים שם המטקאים, שותים, מנתחים מהלכים ומדברים בשבחן של מכות מזהירות שנחרטו בזיכרון הקולקטיבי.

 "אוקיי, תתחיל, אבל בזהירות על התמונות" 

צביקה, פעם הבעלים של מעדניית בשר והיום פנסיונר בן 62, ממשיך לפקוד את החופים. "כדי לא לאבד את החשק", הוא אומר, "אני אוהב לשחק רק פעמיים בשבוע, בשישי ובשבת. ככה אני לא נהיה שבע. אבל אם אני לא משחק בכלל, אפילו בני הבית שלי מוטרדים. אשתי תמיד שואלת את מי שמשחק איתי: 'נו, סידרת לי את בעלי?'".

החלום הגדול של המטקאים הוא שיום אחד יהפכו המטקות לענף אולימפי ("לא אשקוט ולא אנוח עד שזה יקרה", מבטיח מוריס הגדול). בינתיים הם מתמקדים במטרות קרובות יותר - מוריס הגדול מארגן את אליפות העולם למטקות, שתיערך בסוף אוגוסט בבת ים - ובמטקאות לשם מטקאות. הם ממשיכים להתייצב מדי יום בחוף גורדון, להחריד את שלוותם של העוברים והשבים, לשמש דוגמנים־לרגע של תיירים עם מצלמות דיגיטליות, וללמד את כולנו שיעור פילוסופי ממדרגה ראשונה: היתרון הכי גדול במשחק ללא מנצחים הוא שאין בו גם מפסידים.