התמודדות: אני אשה, ויש לי קרחת
אני יכולה לכתוב שאני בחורה מקסימה, יצירתית, מעניינת, שנונה ועוד סופרלטיבים. אבל בסופו של דבר, רואים בי את המחלה שגרמה לי נשירת שיער כללית. אני חובשת תמיד פיאה, ואיני נוהגת לגלות זאת לכל אחד. השאלה מתי ואיך לגלות תמיד צצה כשאני מכירה בחור חדש, עם אותה תוצאה עגומה
הפסיכולוגיה אומרת שכדי שיאהבו אתכם אתם צריכים לאהוב את עצמכם. שכל אחד צריך להרגיש שלם ולהשלים עם מי שהוא, כדי שגם האחר ירגיש כך ויקבל אותו כמו שהוא. אני חושבת שזה נכון. בהחלט נכון. משתדלת להאמין בכך.
ונחזור לעניינינו - מי שלא מכיר אותי אולי לא יודע. אני חובשת פיאה, ואיני נוהגת לגלות זאת לכל אחד. השאלה מתי לגלות ואיך לגלות זאת תמיד עולה כשאני מכירה בחור חדש. אז אני רוצה לעדכן אתכם, אין "מתי" נכון ואין "איך" נכון. יש רק גבר נכון. ובינתיים טרם מצאתי כזה.
אבל מה קורה כשאתה אוהב את עצמך, מוכן להשלים עם מי שאתה, ואילו הצד השני ממשיך לדחות אותך, לא לראות אותך ולא לקבל אותך כמו שאתה?
אני בת 38, רווקה. זה השלב בו אני צריכה לעבור לכתוב על עצמי, כמו באתרי ההיכרויות. אני יכולה לכתוב שאני בחורה מקסימה, יצירתית, מעניינת, שנונה ועוד סופרלטיבים שלא אוסיף כאן מפאת היותי בחורה צנועה. כן אוסיף, שחלק מלהיות מי שאני כולל גם מחלה עם שם ארוך, שאינו רלבנטי לענייננו. מחלה שגורמת נשירת שיער חלקית עד מלאה. יש לי קרחת. אומרים שזה יפה לי, שיש לי קרקפת יפה. מי היה מאמין, מסתבר שגם קרחת לא הולמת כל אחד.
לפני שאמשיך, אני עוצרת לרגע נוסטלגי, רוצה לשתף בשיער שהיה לי. היתה לי רעמת שיער חום עבה, שיער שתמיד היה נפוח ותמיד התעצבנתי בגלל זה, היום לפחות זה נחסך ממני. טוב, ברור שזה נאמר בציניות, ברור שהייתי מעדיפה שיער נפוח ומעצבן על לא כלום.
אז מה, חוסר שיער הופך אותי לפחות אשה?
שיער נחשב מאז ומתמיד לסמל הנשיות, שיער שופע, ארוך, מלא. אז מה, חוסר שיער הופך אותי לפחות אשה? מובן שהוא חסר לי, מובן שהייתי עושה הכל – טוב, כמעט הכל- כדי שיצמח שוב. אבל אני לא מרגישה פחות אשה בלעדיו. אני מרגישה אשה בכל נפשי וגופי.
מבט מקצועי:
באיזה שלב יש להתוודות על בעיה רפואית?
רוזי איינהורן ושרי צימרמן
שני שואלים, אחד סובל ממחלה גופנית עם סטיגמה חברתית, האחרת סובלת מהפרעה דו-קוטבית (מאניה-דפרסיה), נמצאים במצב מיוחד בזירת ההיכרויות, המסובכת ממילא. האם מותר להסתיר את המצב, כדי לקבל הזדמנות להכיר בני זוג?
סיפרתי בפגישה השנייה, סיפרתי אחרי שלושה שבועות, אחרי יומיים, אחרי חודש. בכל הפעמים האלה התגובה היתה זהה - וכך גם התוצאה. תגובה אמפתית לכאורה, שכללה רצף שאלות ו"התעניינות" במצבי כיום ובסיכויי הגנטיקה שכרוכים במחלה זו, מחמאות על כנותי הרבה והמשך ערב רגיל ומפתיע בנעימותו לנוכח ה"פצצה" שהטלתי.
ימים של היעלמות מוזרה ושיחות טלפון מתחמקות
אבל מבחן התוצאה נמדד בימים שלאחר מכן. בחלק מהמקרים היתה שתיקה רועמת, ימים של היעלמות מוזרה ושיחות טלפון בהן הרבה מילים חסרות משמעות, מתחמקות, נמוגות. עם הזמן זה כבר מתחיל לשעמם – שוב אותן תגובות, שוב אותה הדרך.
לפעמים אני חושבת לעצמי, מה עדיף? האם עדיף לשמוע תגובות כמו אלה שהזכרתי ולהבין אחר כך שהכל מזויף, או לשמוע באותו הרגע את ה"סליחה, אבל זה לא מתאים לי". אויש, לא! זה כואב מדי. אבל גם האופציה הראשונה כואבת לא פחות.
האמת היא שהכי עדיף לשמוע את המילים היפות ולהיווכח שמאחוריהן עומד מישהו שבאמת מתכוון אליהן. מישהו שרואה מעבר לקרחת – כבר אמרתי שמאוד מחמיאה לי ?– כן זה בהחלט הכי עדיף.
- רוצים לקרוא עוד טורים על התמודדות? הקליקו כאן
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
