גם אביתר נדבק במחלה: אינפנטיליזם קטלני
לרוב זה קורה כשאדם מוצא עצמו בזוגיות עם אדם שסובל מהתסמונת. לאחר תקופת דגירה מסויימת, בין שבוע לחודש מתחילת הזוגיות, האדם מתחיל לבטא את התסמינים הקלאסיים של התסמונת: דיבור ילדותי, שפת גוף והבעות פנים אינפנטיליות, שימוש בשמות חיבה מטופשים ועוד. אל תגידו "לי זה לא יקרה"
ההודעה שצחי השאיר לי במשיבון הייתה מאוד דרמטית: "היום בחמש. תדאג שגם גדי יהיה. זה בקשר לאביתר".
הכל התחיל לפני בערך חודש, כשאביתר התחיל לצאת עם מיכל. בשבוע הראשון הכל היה רגיל, אבל אז, ככה פתאום, אביתר פשוט נעלם. הוא לא הגיע יותר למפגשים שלנו, לא התקשר ולא ענה לטלפונים. השארנו לו עשרות הודעות, אבל אביתר לא חזר אלינו. הוא פשוט נעלם. הלכנו אליו לדירה, אבל הוא לא הסכים לפתוח לנו את הדלת. בצעד של ייאוש ארבנו לו ולמיכל ברחוב. מיכל ניגשה אלינו, אמרה לנו "שלום טושטושים", והסבירה לנו שאביתר לא יכול לדבר איתנו ושהוא מעדיף שפשוט נלך. אביתר רק עמד שם מאחוריה והשפיל את מבטו. אני די בטוח שראיתי דמעה בזווית העין שלו.
זה מאוד פגע בנו, אבל הבנו שכנראה קרה לאביתר מה שקורה להרבה גברים, שנופלים קורבן לאשה פוסט-פמיניסטית או למוסכמות החברתיות החדשות. או במלים אחרות, הבנו שאביתר כנראה התבגר וכבר לא מתאים לו להיות חבר שלנו. ואז הגיעה ההודעה של צחי במשיבון.
"אני חושב שכדאי שתשבו", צחי כמעט ולחש לאחר שסגר מאחוריו את דלת הדירה.
התיישבנו בסלון, וצחי התיישב בספה מולנו. אני לא יודע מה גדי הרגיש, אבל אני מודה שקצת פחדתי.
"טוב, אני אגש ישר לעניין", צחי הישיר אלינו מבט. "אל תשאלו איך, אבל דיברתי אתמול עם אביתר. הוא אמור להגיע לכאן בכל רגע. אני מבקש שתהיו חזקים".
"חזקים? למה? קרה משהו לאביתר?" הרגשתי שהלב שלי עושה חיקוי של המתופף מהחבובות.
"אביתר חולה", צחי הטיל עלינו את הפצצה.
"חולה? אב.. אבל, אבל הוא יהיה בסדר, נכון?" גדי כמעט ופרץ בבכי. צחי כבר עמד לענות לו, אבל בדיוק אז נשמעה דפיקה בדלת ואביתר נכנס לדירה, הביט בנו, פסע לעברנו והתיישב מושפל מבט ליד צחי.
"אביתר? אחי, אתה בסדר?" שאלתי אותו לאחר מספר שניות של שתיקה מביכה.
"אני קצ'ת נבוכי, אבל יהיה בצ'דר"
"כיין, אני בצ'דר, הכל יהיה בצ'דר. אני קצ'ת נבוכי, אבל לא נורא. צחוש אמר שאתם תעזרו לי".
"בצ'דר? נבוכי? אביתר מה קרה לך?" שאלתי בדאגה.
"אוי, אתה כזה פונפון", השיב לי, "מת עליך קוקי, חולה עליך גם".
הייתי בשוק. לא כל כך ידעתי מה לומר, אז פשוט שתקתי. גדי ירד על ברכיו, התקרב אל אביתר ובהה בו מקרוב. "אביתר? זה באמת אתה?" שאל ונגע באצבעו בלחיו של אביתר.
"כן, זה אני".
"אתה יודע מי אני?" גדי שאל.
"בטח, אתה דון-דון. דון-דון הפשוש".
"הוא לא מזהה אותי!" גדי צווח והחל מיבב.
"תירגע", גער בו צחי, "הוא מזהה אותך".
"אז מה קורה לו? למה הוא מתנהג ככה? למה הוא קורא לי דון-דון?"
"תראו", צחי הניח יד חברית על כתפו של אביתר, "אביתר סובל ממה שנקרא בשפה המקצועית 'אינפנטיל רגרסיב סינדרום אוף דה מצ'ור' או 'תסמונת הנסיגה האינפנטילית של הבוגר', בשבילכם".
גדי ואני הבטנו זה בזה מבועתים, אחר כך באביתר, בצחי, שוב באביתר ושוב זה בזה.
"הנסיגה המה?" שאלתי.
"תסמונת הנסיגה האינפנטילית של הבוגר", צחי חזר. "הרפואה המודרנית עדיין לא ירדה לשורשי הבעיה, אבל התיאוריה הסבירה ביותר היא שמדובר במחלה זיהומית. כפי הנראה סוג של וירוס".
"מחלה זיהומית? מה זה אומר?"
"בדרך כלל זה מופיע סמוך להיכרות עם אדם שסובל בעצמו מהתסמונת. כנראה מדובר במחלה מדבקת, אבל לחלק מהפרטים באוכלוסיה יש עמידות טבעית המגנה עליהם מפני הדבקה", הסביר צחי.
"ואיך יודעים שמישהו סובל מהתסמונת הזאת?" שאלתי.
"לרוב זה קורה כשאדם מוצא עצמו בזוגיות עם אדם שסובל מהתסמונת. לאחר תקופת דגירה מסויימת, הנמשכת בדרך כלל בין שבוע לחודש לאחר תחילת הזוגיות, האדם מתחיל לבטא את התסמינים הקלאסיים של התסמונת: דיבור ילדותי, שפת גוף והבעות פנים אינפנטיליות, שימוש בשמות חיבה מטופשים ועוד. זאת מחלה קשה".
"ויש תרופה? נרפאים מזה?"
"הרפואה המודרנית טרם הצליחה לתת מענה לתסמונת הזאת. הרפואה המערבית מציעה בעיקר טיפול תומך, למשל לפנות אל החולה ולומר לו 'תגיד, מה אתה דפוק?' או 'תגיד, מה אתה הומו?', אבל מחקרים הראו שלפעמים זה רק מחמיר את המצב".
"אז אתה אומר שיש מצב שהוא יישאר ככה?" שאלתי והחוויתי לכיוונו של אביתר, שישב על הספה מחייך ושיחק עם צרור מפתחות.
"לא, אין מצב!" צחי קבע. "הבטחתי לאביתר שאנחנו נעזור לו, וכך יהיה. אני לא מוכן שהוא ירחיק עצמו מאיתנו בגלל הבושה. הבטחתי לו, וזה מה שאנחנו גם נעשה. אנחנו חברים שלו, מה גם שיש לו מילואים בעוד שבועיים".
אני לא יודע אם כבר סיפרתי את זה, אבל אביתר קצין מילואים ביחידה מובחרת. אני בטוח שאתם כבר מבינים לבד את הקטסטרופה האפשרית.
חצי שעה אחר כך כבר היינו עם אביתר אצל פסיכיאטרית, חברה טובה של אמא של צחי. היא ביקשה מאיתנו להמתין בחוץ בזמן שהיא בודקת את אביתר, ולאחר כ-20 דקות קראה לנו. היא נראתה מאוד רצינית ומוטרדת. "מדובר באינפנטיל רגרסיב סינדרום אוף דה מצ'ור" פסקה. "אין בכלל ספק". היא פנתה אל אביתר:
"אביתר, אני רוצה שנשחק משחק קטן, טוב?"
"בצ'דר", אביתר חייך אליה.
"אני אראה לך קלפים שרשומים עליהם שמות של אנשים ואתה תגיד לי מה השם שרשום על כל כרטיס, טוב?"
"בצ'דר".
"מיכלי! מיכלוש! מיך! מיך-מיך! קוקית! פונפונית! טושטוש!"
היא הראתה לאביתר כרטיס שעליו היה רשום "יותם" ואביתר אמר "יותמי". אחר כך כרטיס שעליו רשום "אורית" ואביתר קבע "תיתי". את "משה" הוא קרא "מוש-מוש", וכשהיא הראתה לו כרטיס שעליו היה רשום השם "מיכל" אביתר פשוט התחרפן לגמרי והתחיל לצעוק "מיכלי! מיכלוש! מיך! מיך-מיך! קוקית! פונפונית! טושטוש!"
"טוב, טוב, אביתר זה מספיק. תירגע", ליטפה את ראשו. "קח, תשחק קצת עם הבובה של קני". אחר כך פנתה אלינו:
"ראיתם את זה? זה קלאסי. הוא בטח נדבק מחברה שלו. אני מנחשת שקוראים לה מיכל, נכון?"
"כן", השיב צחי. גדי ואני לא הוצאנו הגה מהפה, היינו מזועזעים מכדי לדבר.
"זה די מעניין", המשיכה הפסיכיאטרית,"לפעמים זה נראה כאילו יש ממש חוקיות בהסתמנות הקלינית של התסמונת. ניקח למשל את השם 'אלון'. בהתחלה החולים מוסיפים את ה-י' הזאת בסוף, 'אלוני', או את ה-וש – 'אלונוש'. בשלבים יותר מתקדמים הם מורידים את ההברה הראשונה או האחרונה – 'לון' או משלבים את זה עם הכינויים האופייניים לתחילת המחלה – 'לוני' או 'לונוש'. בשלב יותר מתקדם הם מתחילים להכפיל הברות, למשל 'לון-לון'. בשלב המתקדם ביותר של המחלה הם כבר מאבדים שליטה ומתחילים להמציא כינויים ללא קשר לשמו המקורי של הנשוא: קוצ'י, פושפוש, באני או כפי שראיתם אצל אביתר – קוקית ופונפונית. בשלב הזה הפרוגנוזה מאוד גרועה. כבר אין ממש מה לעשות עבורם".
"רגע אחד", כיווץ צחי את גבותיו, "את בטוחה שכבר אין מה לעשות עבורו? שזה בלתי הפיך?"
"כן. אני באמת מצטערת. אני מבינה שאתם חברים שלו ושזה מאוד קשה לקבל דבר כזה, אבל צר לי. זה המצב".
ישבנו ארבעתנו באוטו של צחי. צחי גדי ואני ישבנו דוממים, ואביתר שיחק עם הבובה שפילח מהקליניקה.
"אוקיי, לעזאזל עם זה. כשאין ברירה אין ברירה. אין מצב שאנחנו משאירים אותו ככה", סינן פתאום צחי, התניע, והרכב זינק קדימה בחריקת גלגלים.
נעצרנו מול בית ישן בפאתי העיר. השעה היתה כבר מאוחרת והמקום קצת לא נראה לי. יכולתי לראות שגדי קצת מפחד, אבל הוא לא אמר כלום. לכולנו היה ברור שהבטחנו לאביתר ושזה אומר שנהיה מוכנים לעשות עבורו הכל.
את הדלת פתח עבורנו האיש הכי מוזר שאי פעם יצא לי לראות. הוא היה שמן, קירח, לבש מה שנראה כמו שמלה או חלוק סגול עם פרצופים של חייזרים בצבע ירוק ולראשו היתה קשורה בנדנה כתומה. צחי פנה אליו: "אני צחי. דיברתי איתך בטלפון בקשר לחבר שלי. 'אינפנטיל רגרסיב סינדרום אוף דה מצ'ור', זוכר?"
"כן, אני זוכר. אתה יודע, זה יעלה לכם 2,000 שקל", הקול שלו היה עמוק וצרוד.
האיש המוזר ביקש שאביתר ייכנס שאנחנו נמתין בינתיים בחוץ. ישבנו על מכסה המנוע והמתנו מתוחים. לאחר מספר דקות שמענו צעקות מתוך הבית: "לא! לא את האגרטל של צילה!", צליל שבירת זכוכיות והזזת רהיטים, ואז נפתחה הדלת. אביתר יצא עצבני וצעד לעברנו תוך שהוא מפנה את ראשו לאחור מדי פעם וצועק: "בן-זונה! יא מניאק. סוטה מזדיין! פעם הבאה שאתה מנסה דבר כזה אני פותח לך ת'תחת עם ג'ק!"
"אביתר, מה קרה? אתה בסדר?" ניגשתי אליו.
"כן, סתם המניאק הזה. עשה לי 'עכשיו נשארנו רק שנינו לבד' וניסה להכניס לי יד לתחתונים מאחורה ולצבוט לי ת'תחת, החרמן אחולמניוקי הזה".
מיהרנו לתוך הבית. כל הסלון היה הפוך. האיש המוזר חייך אלינו עם עין אחת עצומה ונפוחה. "עכשיו אתם מבינים למה 2,000 שקל?"
"כן, זה הרבה יותר ברור עכשיו", השיב צחי, "למרות שהוא לא היה כזה אגרסיבי פעם".
"זה יעבור לו. עד מחר הוא יהיה בדיוק כמו פעם", השיב האיש המוזר, גנח ואחז בצלעותיו.
צעדנו לכיוון הרכב, מנסים להרגיע את אביתר, ואז קלטנו פתאום שגדי לא איתנו. "תגידו, איפה גדי?" שאלתי.
"אוי לא!" הצביע צחי אל תוך הרכב.
גדי ישב במושב האחורי ושיחק בבובה של קני. "מה קו-אה?" חייך אלינו. "הכל בצ'דר?"
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
