"מאז שנולד הבן אשתי לא רואה אותי ממטר"

שאלה:

"אני בן 32 ואשתי בת 30, אנחנו נשואים שנתיים, ולפני שלושה חודשים נולד בננו הבכור. ילד מתוכנן. שמחתי מאוד כשנולד בני, אבל מאז אני מרגיש לגמרי מיותר בבית. אשתי לא רואה אותי ממטר. מבחינתה, התכלית היחידה לקיומי היא להביא את הכסף הביתה ולדאוג לקניות ולסידורים. מאז הלידה אמא שלה נמצאת אצלנו כל הזמן, והילד הוא הדבר היחידי שחשוב בבית. היא לא רואה אותי ולא שומעת אותי. על סקס אין בכלל מה לדבר. לפני הלידה אהבנו לבלות, היינו יוצאים הרבה, מארחים חברים, עושים המון סקס. כל זה הלך לאיבוד. אל תכתבו לי לדבר איתה, כי כבר דיברתי איתה על זה המון פעמים. אני מבין שלוקח זמן להתאושש מהריון ולידה. אבל בעיניי, אחרי חודש צריך לחזור לחיים. אני מיואש לגמרי מהמצב, ובזמן האחרון התחלתי לחפש לי חברות ברשת ואפילו יצאתי עם בחורה אחת. אני מרגיש שזה מסוכן בשבילי, אבל אין לי ברירה. תייעצו לי מה לעשות".

תשובה:

"אמא יש רק אחת", זה נכון. אבל מה עם האבא? ספרים ומאמרים רבים מוקדשים בשנים האחרונות לחוויית הלידה וההורות, ורובם מתמקדים בהפיכת האשה לאם. גם הפסיכולוגים התמקדו בתהליכים הנפשיים של האשה: השמחה והאושר שמלווים את האמהות, יחד עם הדיכאון לאחר הלידה, הקושי להתרגל לתינוק ולמצב החדש ותחושות מכבידות של אחריות ואשמה שאופייניות לנשים רבות. פחות נכתב ונאמר על התהליכים הגופניים והנפשיים שעוברים על הגבר תוך כדי הפיכתו לאבא.

אבל תפקידו של האב לא מסתיים בחלקים הטכניים. מחקרים מצאו כי האב חשוב ביותר להתפתחות הרגשית של התינוק. במהלך השנים, לצד האמהות, גם האבות הם מקור של תמיכה רגשית, עזרה מעשית, מידע, הדרכה ופיקוח עבור ילדיהם. המעורבות של האבות תורמת לביטחון העצמי של הילדים, להישגים הלימודיים שלהם וליציבותם הנפשית.

כניסת הילד הבכור לחיים משנה לחלוטין את הבית והופכת את הוריו מזוג למשפחה. החודשים הראשונים לאחר הלידה דורשים הסתגלות ומאמץ גדול, טכני ונפשי, מצד שני ההורים. עם העליה במודעות לדיכאון לאחר לידה ולקשיים בהפיכה להורים, החברה סובלנית היום יותר לקשיים של האשה שהפכה לאם. פחות תשומת לב מופנית לאב.

הרבה גברים, מעצם טבעם, פחות קשובים מנשים לתחושות הפנימיות שלהם. הם רגילים לחיות ברמת העשייה הפעילה, doing, ופחות ברמת ההוויה, being, שמאפשרת עיסוק ברגשות ובתחושות פנימיות. כשהם חשים לחץ ומצוקה, או רגשות קשים אחרים שהם נורמלים בהקשר של הורות וגידול ילדים, כמו חרדה, חוסר אונים, דכדוך, אשמה או בושה - הם נוטים לא פעם להתעלם ולהדחיק אותם מהתודעה.

במקום לחוות את הרגשות הקשים המלווים את תקופת האבהות החדשה, חלק מהאבות בוחרים, לא תמיד במודע, להתנתק. ההתרחקות הרגשית לכאורה פותרת את הבעיה, אבל למעשה לא עוזרת להם להתמודד עם המצוקה הפנימית שעדיין מלווה אותם. ומנגד, הם חשופים לא פעם לכעס מצד בת הזוג, שלא מבינה את התנהגותם ונפגעת מההתרחקות שלהם ממנה ומהתינוק החדש. כך קורה, מספר חודשים לאחר הלידה, שאנשים רבים מרגישים שנפער בינם לבין בן/ת הזוג פער עצום.

כל אחד מרגיש שהשני מתעלם ממנו, לא קשוב לו

זוגות רבים, מספר חודשים לאחר הלידה, מתלוננים על אובדנים במישור הזוגי: שני בני הזוג מרגישים לפעמים מרוחקים ומנותקים זה מזה. כל אחד חווה בעוצמה את העומס הרגשי והטכני שמוטל על כתפיו ופחות ער לקשיים של הצד השני. כל אחד מרגיש שהשני מתעלם ממנו, לא קשוב לו, או פשוט "שכח אותו" בדרך. התסכול והכעס גוברים.

בחזרה אליך, אבא חדש: אתה מספר שהילד שלכם מתוכנן ורצוי. ודאי דמיינתם, במהלך ההריון או אפילו בתקופה שקדמה לו, כיצד ייראו חייכם לאחר הלידה. נראה שהמציאות טופחת היום על פניך, והיא שונה מאוד ממה שחשבת. אמנם ידעת שיועמסו על שניכם קשיים טכניים ורגשיים, אבל סברת שבתוך חודש אפשר יהיה "לחזור לשיגרה" מבחינת סקס, יציאות מהבית ומפגשים עם חברים. נראה שאשתך לא רואה את הדברים באותה דרך, ואולי אפילו לא מסוגלת לכך, פיזית או רגשית. נראה שתהליך ההסתגלות לאמהות וההורות ייקח אצלה קצת יותר זמן.

פערים בקצב הם מחזה נפוץ אצל זוגות, בהרבה תחומים: מה התדירות שמתאימה לכל צד מבחינת קיום יחסי מין, יציאה לבילויים, ארוחות אצל ההורים, השתתפות באירועים משפחתיים וכולי. במהלך השנים שני הצדדים צריכים ועושים התאמות ושינויים. כשאחד הצדדים מרגיש מתוסכל באופן מתמיד נוצר מתח ואפילו משבר.

אתה כותב ששוחחת על הנושא מספר פעמים עם אשתך, אבל לא סיפרת מה נאמר באותן שיחות. האם הצלחתם לומר, כל אחד בתורו, מה הציפיות שלכם כרגע מעצמכם, מהצד השני ומהזוגיות? האם השיחות הסתיימו בהבנה והסכמה? נראה שיש ביניכם כרגע חוסר התאמה וחוסר הסכמה. זוגיות יציבה וטובה צריכה לעמוד בפני לחצים שמלווים תקופות כאלה ולהכיל ימים של חוסר התאמה. שני הצדדים צריכים לגלות סבלנות ואמפתיה כלפי הצרכים של הצד השני, גם אם אינם מתגשמים במלואם.

נראה לנו שאשתך התמסרה כל כולה לתפקיד האמהות, והילד הפך באמת למרכז חייה. יש לכך הסברים אבולוציונים וביולוגיים, אבל בסופו של דבר הציפיה הטבעית והנורמלית שלך ממנה היא שהיא תחזור להיות גם אשה ובת זוג שלך, לא רק אמא. האם זו גם הציפיה שלה מעצמה?

אחרי שלושה חודשים עדיין לא חוזרים לשיגרה הקודמת

מהצד שלך, אנחנו שומעים חוסר הבנה לקצב "האיטי" לטעמך של אשתך, ולעובדה שכעת נתונים מעייניה לתינוק שלכם. אתה מסרב לקבל את השינוי הדרסטי שחל בחייכם, ולמעשה דורש ש"תחזרו לשיגרה" בכל התחומים. אולי כדאי שתדע, שהמצב שאתה מתאר אופייני לרוב הבתים בהם נולד ילד בכור: אחרי שלושה חודשים עדיין לא חוזרים לשיגרה הקודמת בתחומי הסקס, הבילויים והאירוח. לגמרי נורמלי שהורים צעירים מתכנסים לתוך ביתם ולתוך עצמם במשך תקופה ארוכה יותר, ורק אחר כך, לאט ובהדרגה, יוצאים בחזרה לחיים.

חבל שמיהרת להתייאש מהמצב ופנית לחיפוש חברות ברשת. כתבת שאתה חושש שזה מסוכן לך. גם אנחנו חוששים עבורך, אולי מסיבה שונה מזו אליה התכוונת. חיפוש חברות חדשות אולי יקל על תחושות המצוקה שלך בטווח הקרוב, אבל לא יעזור לך לפתור את הקושי העמוק יותר בינך לבין אשתך. החיים מזמנים לנו אתגרים זוגיים לא פשוטים. לידת ילד בכור הוא אחד מהם. הרבה לפני שמרימים ידיים ופונים לפתרונות מחוץ לבית, כדאי ואפשר להשקיע מאמצים עצומים בתוך הזוגיות.

יש לנו הרגשה שהמעבר ממעמד של גבר צעיר ונטול דאגות והתחייבויות למעמד של אב לילד בכור הוא לא פשוט עבורך. כדאי לך להחליט בינך לבין עצמך שאתה מגלה עוד סבלנות וסובלנות, לא רק כלפי אשתך והקצב שלה, אלא בעיקר כלפי עצמך. מבחינת העובדות אתה אבא כבר שלושה חודשים. קח את החודשים הבאים לעצמך ונצל אותם על מנת להפוך לאבא גם מבחינה נפשית. אתה יכול להיות אבא מצוין לילד שלך, לבנות איתו קשר יחיד ומיוחד, חזק ואמיתי. ובזמן שאתה גדל להיות האבא שרצית להיות – אנחנו מאמינים שגם הזוגיות תתחזק ותחזור להיות מקור של שמחה עבורך ועבור אשתך.

מאחלים לך הרבה הצלחה!

מכון זוגות