"אני רוצה כבר ילדים, והוא יהיה אבא טוב"
מה עם פרפרים בבטן, דפיקות לב, ציפיה דרוכה? היא תאמר שהיא כבר לא בת 16, אפשר להסתדר גם בלי הפרפרים ואולי אף רצוי, אנחנו לא חיים בסרט. היא תיקח את הזוגיות בשתי ידיה ותעשה לה ברית-מילה, תמול את הדבר הזה שעומד בינה לבין משפחה, תהפוך להיות אחת מכולם, תסתדר בשורה
"חתין" זה הסביל החדש, הנסבל החדש. רווקים ורווקות נפלטים תשושים אל חוף הבדידות, לא יכולים יותר לחצות את האוקיינוס בחיפוש אחר האחד או האחת שדמיינו כל חייהם, זה שכילה את השעות והדקות המתות של החלומות בהקיץ, הפנטזיות הליליות, הבהייה בזוגות אחרים. אולי זה שהיה כבר כל כך קרוב, במרחק נגיעה, אבל החליט להמשיך, לכיוון אחר, לבדו.
"הוא חתין", היא תאמר ותזרוק מילים מחזקות כמו "נכון בשבילי", "מתאים לי", "אדם טוב".
"אני כבר עייפה מכל זה", היא תוסיף ותאמר, "אני רוצה כבר ילדים, והוא יהיה אבא טוב".
שנינו ממשיכים לאכול, בוהים בצלחת, מגלגלים על החיך את הרעיון. פתאום לכל נגיסה יש טעם דומה לקודמתה, תפלה, חסרת ייחוד, מכובסת, בסך הכל באה לשרת את פונקציית השובע, לא יותר. לפחות לא נשתגע מהרעב הנוראי שמטריף את הדעת.
ארבע נערות בנות 16 יושבות מאחורינו בקולנוע, מלהגות בלי הפסקה. כל דבר גורם להן לאבד את הראש, לשגר עוד מנה של ריגוש דרך גוף רווי הורמונים. נרקומניות של ריגושים, מתוכנתות להתאהב בקלות, לא זקוקות להרבה מנוחה בין מנה למנה. הן טרם צברו צלקות, בנו חומות, גילו את הציניות. עם השנים הן יתבגרו ויעברו לשורה הקדמית, יצטרכו לקבל החלטות. הצורך יישאר, אבל המקורות יתדלדלו, שיקולים זרים יתערבו. "בגרות", יקראו לזה כדי לשוות לבחירות האלה נופך מהוגן.
מה עם פרפרים בבטן, דפיקות לב, ציפיה דרוכה? היא תאמר שהיא כבר לא בת 16, אפשר להסתדר גם בלי הפרפרים ואולי אף רצוי, אנחנו לא חיים בסרט. היא תיקח את הזוגיות בשתי ידיה ותעשה לה ברית-מילה, תימול את הדבר הזה שעומד בינה ובין משפחה, תהפוך להיות אחת מכולם, תסתדר בשורה. והזוגיות תעמוד שם נבוכה לרגע, תבכה, תדמם, אבל תתבגר ותבין שככה עדיף, שככה עושים רבים, שזה הדבר הנכון.
והתינוק הזה שהיא כל כך רוצה יגדל, ובמקום לקפל את הרגליים כדי להרים חפץ שנפל, יסתכל על אמו שמכופפת את הגב ויבין שזה הדבר הנכון. ובמקום להתרכז כל כולו ברגע הזה, היחידי שקיים, הוא יתחיל לתכנן לעתיד, כי זה הדבר הנכון. ובמקום לחלוק עם כולם באופן שווה הוא יצבור לעצמו, כי זה הדבר הנכון. ובמקום להתאהב הוא יעשה את הדבר הנכון, כי הוא כבר לא ילד.
וכמו ילד גם אני אנסה להסתכל עליה בלי שיפוטיות וביקורת. כי מי אני שיודע מה נכון, ואולי באמת יותר קשה להיות לבד מאשר לחיות ביחד ולהתמודד בגבורה עם הבדידות שמידי פעם צצה, להרגיש איזו אוושה בחזה ולהגיד שזה רק הגיל, לשמוע ברדיו איזה שיר ישן שהיה פעם חלק מחלום, מהרגשה של וואו, של ריחוף שהשאירה מאחור – ולבלוע את הגוש שנוצר בגרון.
היא תשב בגינה ותשאל את עצמה אם היא מאושרת
עוד מבט:
בגיל 36 החלטתי להתחתן והצלחתי. השקר הגדול
גלית 007
המחשבה לחלוק את חיי עם גבר, נפלא ככל שיהיה, נראתה לי מפחידה. לא הבנתי איך ניתן יהיה לשכן בבית אחד את מצבי הרוח שלו ושלי, את ההרגלים שלו ושלי. שלא לדבר על כביסה מלוכלכת. אבל שנה לאחר ההחלטה, כבר הייתי נשואה ובהריון
ובעוד שנים, כשיהיה לה רגע לעצמה אחרי שהשכיבה את הילדים לישון ודקה לפני שתצטרף אליו למיטה, היא תשב בגינת הפרברים שלה עם כוס ביד ותשאל את עצמה אם היא מאושרת ותגיד שכן, היא מאושרת, לא מתוך שכנוע עצמי אלא בגלל כל מה שיש לה, שתמיד חלמה לעצמה. ואני אאמין לה, לא מתוך שכנוע עצמי אלא בגלל שאני יודע שהאושר, כמו האהבה, הוא בסך הכל רגש – סובייקטיבי, נתון למניפולציה, תלוי רק בי, תלוי רק בה.
ואולי באותו זמן אני אשב לי לבד בדירה קטנה בתל אביב, גדוש בעקרונות, נטול מניפולציות חברתיות, גאה בעובדה שלא התפשרתי, נאמן לעצמי. וכשהיא תלך לישון אני אצא אל הלילה כמו נערה בת 16 ואחפש את האחת שכולם מחפשים, זו שתכיל את כל מה שתמיד רציתי, זו שלא קיימת.
וכשלא אמצא אותה שוב אפלט הביתה בידיים ריקות, אשכב על המיטה ואתנשם בכבדות. והדבר הראשון שארצה לעשות זה להרים אליה טלפון, ואחרי שיחה קצרה בה היא תיזכר בי, יעמוד לי על קצה הלשון להגיד לה שעשתה את הדבר הנכון, שבעצם היא זו שהלכה נגד הזרם, זה שגורם לנו להאדיר מעבר לכל פרופורציה את חשיבותם של ההתאהבות, של הריגוש.
ובדרך הביתה היא תספר לי שהיא חושבת שהיא אוהבת אותו אבל לא מאוהבת בו, לא מעריצה אותו, לא חווה אותו כמו שכבר חוותה גברים אחרים, ותשאל אותי לעצתי, כי היא סומכת עליי. ואני בטח אגיד לה את הדבר הנכון, שזה לא זה, ואיך אפשר בלי ומה פתאום.
וכשנגיע, היא תפסע בשביל שמוביל אליו לדירה ואני אשתהה לרגע, אסתכל עליה מרחוק ואמלמל: "אל תקשיבי לי, כי אני לא באמת יודע מה נכון".
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
