יושבת ברכבת, שקועה עמוקות בהגיגים על החיים. השיר של סטינג מתנגן בראשי: "שוב ושוב הגשם יראה כמה שבריריים אנחנו..."
רק לפני שלושה ימים התחיל שבוע חדש, וכבר הספקתי להיות בחתונה אחת, בלוויה אחת ובדייט.
תחושה חזקה של ארעיות תוקפת אותי. משמחה לאבל לשמחה וחוזר חלילה. נפעמת משבריריות החיים. לרגע הכל נראה יותר פשוט: אלו החיים, ואנחנו פה פשוט כדי לחיות אותם.
בדיוק ברגעים כאלה אני חושבת שאולי בעצם אין לנו מטרות נשגבות שעלינו להגיע אליהן בטרם ניקח נשימה אחרונה. כל כך הרבה אנשים מנסים להבין מה הייעוד שהעניק להם היקום, נמצאים בחיפוש מתמיד אחר "משמעות" החיים. ואולי אין להם? לא במובן הפטאליסטי, לפחות. אולי באמת כל מה שנדרש מאיתנו הוא לחיות עד שנחדל?
בת דודה של אבא הצליחה להגיע לגיל 88 צלולה, מטופחת ובריאה. בוקר אחד, ממש לא מזמן, פגע בה נהג מונית במעבר חצייה. קצת חבלות ביד ואגן שבור. נשמע לא נעים, אם כי לא כמו סוף החיים, נכון?
אבל בגיל הזה, מסתבר, הגוף לא ממהר להתאושש. אולי הוא אפילו אומר – "מספיק. עכשיו נחים. אני את שלי עשיתי". ולמרות שהראש עוד צלול והאודם עוד בוהק, המערכות מתחילות לקרוס בזו אחר זו.
וככה, בתוך חודש, החיים בורחים מתוך הגוף, עד שנשארת קליפה של בן אדם.
אני ברכבת, חוזרת מהלוויה של הדודה. עגלה שחורה, חורקת ומקרטעת, צבע מתקלף, סדין מהוה עם כמה חורים, רב אחד שלא הכיר אותה בכלל ושלושה עובדי בית קברות מיוזעים עם חולצות מרושלות, פתוחות ומלוכלכות. מאחוריהם קומץ אנשים שמנסה לתת כבוד אחרון, למרות הנ"ל, בסיטואציה כמעט סוריאליסטית.
מסתכלת החוצה, על הים. הדמעות נפסקות ושלווה מסויימת, אפילו נעימה, משתלטת עלי.
רק לפני כמה שעות פיזזתי בין מאות אנשים שמחים. עוד זוג צעיר מנסה את כוחה של הזוגיות תחת שבועה. מתפללת שיצליח להם. ובכל מקרה, במיוחד היום, חושבת ששווה לנסות, לנצל את אותם רגעים של אושר, של אופטימיות, וללכת איתם עד הסוף.
לא כולם אמיצים כאלה. רבים מאיתנו מפחדים ללכת עד הסוף. חלקנו מתקשים להרפות מחלום ישן ולתת לחיים להוביל אותנו לדלת הבאה. רק שלא יזיזו את הגבינה שלהם.
אחרים מקבלים את האושר בהפתעה גמורה, ומרוב שלא יודעים מאיפה להתחיל לקחת אותו, פשוט מוותרים עליו לטובת "מה שיש".
כל כך הרבה פחדים משתקים אותנו ומונעים מאיתנו לזוז לפעמים, עד שאנחנו שוכחים שצריך לחיות היום ולא לחכות לאיזה נס שיקרה מחר.
"ברגע אחד הכל יכול להשתנות", אמר פעם מישהו.
וזה כל כך נכון, לטוב ולרע.
מירקם עדין ומורכב יש לחיים. מישהו חדש יכול להיכנס לחיי בכל רגע, ובמקומו מישהו אחר יאבד לתמיד.
אז קבעתי עוד דייט.
כי למרות שאני מאמינה שהדברים הכי טובים באים בלי תכנון מוקדם, יש משהו בפסיביות שיושב על המצפון. בכל זאת יש גיל שמציצים החוצה ומבינים שסנטה קלאוס לא יביא את הנסיך לסף הדלת, אלא צריך לתת להזדמנות הזדמנות, אם אפשר להגיד את זה ככה.
אחד כבר היה שלשום. נחמד אבל לא עשה גלים. ורובנו יודעים שצריך לנשק כמה וכמה צפרדעים לפני שמשהו קורה. אז הופ, בחזרה לביצה. לפחות עד שיבוא מישהו מספיק חכם לקחת ולא לעזוב.
אתמול בלילה היה שמח. בצהריים הדודה מתה, ואני הסתפרתי.
סוג של מצחיק, הא? אבל ככה זה.
גם היא הסתפרה פעם.
גם אני אמות יום אחד.
מקווה שלפני זה אצליח כמה שיותר –
ל ח י ו ת.
