זו רק סטיגמה
"אל תקרא לי שחור", תוכנית השד העדתי של עמנואל רוזן, ניסתה לעורר אותנו מהאפתיה לתופעה אבל בחרה לשרטט הכל בצבעי שחור ולבן, מבלי לחדש כלום
קבלו אותו במלוא הדרו, בשעה דחוסה ונטולת פרסומות בפריים טיים של מדורת השבט: השד העדתי מודל 2008. שוב אותן סטטיסטיקות שמבצבצות מעת לעת, שוב אותה אפלייה נצחית בפלייליסט, שוב עולים ונחשפים דימוייהם הנלעגים של בני עדות המזרח באמצעי התקשורת. למה? פשוט כי הם עדיין כאן.
סביר להניח שיוצרי התוכנית, עמנואל רוזן ורון כחלילי, יודעים שהנתונים היבשים כבר לא יזעזעו אותנו. כמה מצופי "אל תקרא לי שחור 2008", תוכניתו התעודית ששודרה אמש (שבת) בערוץ 2, באמת הופתעו לשמוע ש-60 אחוז מהמובטלים בארץ הם יוצאי עדות המזרח? כמה סטודנטים קיבלו בתדהמה את הבשורה שרק תשעה אחוזים מהסגל האקדמי במדינת ישראל אינם יוצאי אשכנז?
כן, תמיד אפשר להגיב בביטול, לומר שהנושא נשחק, שכבר אין טעם לדבר על פערים עדתיים במציאות הישראלית של המאה ה-21. הבעיה היא שברור לכולנו שהפערים הללו טרם גוועו, ואולי לא יגוועו לעולם, בין אם רוזן יטריד אותנו באמצעותם ובין אם לאו.
"אל תקרא לי שחור" (צילום: ערוץ 2)
לא ברור, אם כן, מה היתה מטרתו של המשדר. האם הוא ביקש להוכיח לנו שלמרות ההכחשה והשתיקה הקבוצתית, השד העדתי עודנו חי ובועט? זו אולי מטרה ראויה, אך ספק רב אם יש לה קהל יעד רחב דיו. מי שהעדיף לשכוח עד עתה, ישכח שוב מחר. האם המטרה היתה להביא לשינוי, להשמיע זעקה כנגד העוולה ההולכת ונמשכת? זוהי ללא ספק מטרה ראויה עוד יותר. אך על מנת לשרת אותה, נדרש משהו מעבר לחשיפת מקרים בודדים של אפליה: נדרשת יוזמה לשינוי, נחוץ צעד ראשון לקראת פיתרון. ככל הנראה, המטרה היתה איפשהו באמצע: להראות לנו שהשד העדתי עודנו כאן, ולהזכיר לנו כמה אנחנו שונאים לשמוע על כך.
שחור ולבן
אולם ב"אל תקרא לי שחור 2008" היתה בעיה מהותית יותר מהצבת יעדים, וזו התגלתה בדמותם של האמצעים הרטוריים. צוות התוכנית לקח שני שחקנים והציב אותם בסיטואציות דומות: האחד אשכנזי, השני מזרחי. שתי דמויות שנופלות באופן מושלם, מבחינה חזותית לפחות, לתוך המסגרת של הסטריאוטיפים המקובלים. התוצאות, שבוודאי לא הפתיעו אף צופה שזכר את פרשת לירן טל, שימשו כמעין כלי סטטיסטי להמחשתה של האפליה הכמעט בלתי מורגשת, כשבוחרים להתעלם ממנה.
אלא שתחום הסטטיסטיקה מורכב הרבה יותר, ועם כל הכבוד לצמד השחקנים על שלל חוויותיהם, מן הראוי היה להיזהר בהצגת טיעונים המתבססים על מקרים בודדים. נכון, העובדה שבלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בוחרים עד היום להתחמק מבדיקת הנושא מזעזעת ומקוממת, אך הפיתרון לא יכול להגיע בדמותם של שני בחורים שמנסים להשיג עבודה כמוכרים בקניון או למצוא שידוך מוצלח באתרי היכרויות. ניסוי מעין זה יכול, לכל היותר, לשמש כאנקדוטה לצרכי המחשה.
בשאר התחומים שנידונו בתוכנית – פוליטיקה, מוזיקה ותקשורת – עמנואל רוזן התקשה להביא סיפורים חדשים ומצמררים, כאלו שיצליחו לשלוף אותנו מתרדמתנו. נאום הצ'חצ'חים של דודו טופז? זוכרים, בטח זוכרים. טענות הקיפוח של דוד לוי ושל אריה דרעי? גם אם היינו רוצים, לא היו נותנים לנו לשכוח. הזמר המזרחי לירן טל ופרשת הגזענות בוועדת הפלייליסט? חבר'ה, עוד לא הספקנו בכלל להתאושש.
כמובן שבסופו של דבר, הנחת היסוד של רוזן, זו שעליה התבססה התוכנית כולה, נכונה ומוצדקת לחלוטין: אנחנו לא אוהבים לשמוע על פערים עדתיים, ובוודאי לא אוהבים לדבר עליהם. זה לא שאנחנו מתכחשים לקיומו של השד העדתי – רק מבקשים, מתחננים אפילו, שיניח לנו לנפשנו. אם התוכנית תצליח להמיס משהו מהקיפאון המחשבתי והחברתי הזה - מה טוב. לרוע המזל, מרבית העדויות והטיעונים שהוצגו בה נפלו קורבן לכוחה הבלתי מתפשר של השחיקה.
