אני יודע שיפה להגיד בשיחות סלון של יום שישי, או בשיחות בית קפה, שתוכנית הטלוויזיה "היפה והחנון" היא עוד תוכנית זבל שמיועדת למכורים. אבל אני לא מכור לטלוויזיה, ובכל זאת מרותק לתוכנית הזאת.
מדובר למעשה באנתרופולוגיה בידורית, שמציבה זה מול זה שני קצוות תרבותיים. כמו שיש הגזמה בטיפשות של הבנות היפות, כך יש הגזמה בחנוניות של המחוננים, אבל דווקא ההגזמה מעלה על פני השטח תובנות מעניינות. אחת מהן היא נושא הטור הזה.
אחד החנונים, ברגע של אמת, אמר שהידע של היפות נכון יותר לחיים. הטיפשות, אם נתרגם למילים שלי, מרשימה אולי פחות, מעוררת אפילו גיחוך כשמציגים אותה בטלוויזיה, אבל נראה שהיא נכונה יותר למה שהאדם צריך באמת בחיים. אסטרופיזיקה היא אולי מדע של גאונים, אבל, תכל'ס, היא כנראה מועילה פחות מקרם לחות, או תרגילים במכון כושר. נראה שצחקוקים מטופשים, שימוש בסלנג עדכני, לבוש אופנתי ותסרוקת עדכנית עוזרים יותר ביומיום מאשר חוכמה עילאית.
אנתרופולוגיה בידורית (צילום: Index Open)
מצד שני, אם היינו צריכים לשמור על ביטחון המדינה עם השכל והידע של היפות מהתוכנית, היינו מתחילים כבר מזמן את המחזור השני של אלפיים שנות גלות. ואם היינו מבקשים לשמור על ארון הספרים היהודי, אפשר להגיד די בוודאות שהזיכרון וסדר העדיפויות של היפות היו גומרים אחת ולתמיד עם העומק היהודי.
אז איך אפשר להגיד שתרבות של חוסר זיכרון בוטה, חוסר ידע מגוחך וצחקוקים מטופשים היא התרבות הנכונה לחיים?
הגישה אל מחוננים במדינת ישראל, ובעצם בכל מדינה שיודעת להעריך, היא כאל משאב לאומי. אין לנו אוצרות טבע, או כמעט שאין, אבל יש לנו אוצרות שכל. העובדה הזו ידועה בכל העולם. חלקה קצת סטריאוטיפית וחלקה מבוססת על האמת, אבל, כך או כך, זו עובדה נעימה לאגו, ויש בה גם תועלת רבה. היא עוזרת לנו, למשל, לבסס כלכלה רווחית, כמו בדוגמה של ההייטק.
הראש של המחוננים שווה לנו לא רק הרבה כסף, אלא גם ממציא לנו פטנטים. הפטנטים שומרים עלינו מפני אויבינו הרבים, מאריכים לנו את החיים והם הופכים את חיי היומיום לנוחים ואיכותיים יותר.
איך שלא נסתכל על מחוננים חנונים, לא נוכל להגיד שהם לא נכונים לחיים. חלקם מצליחים בכל קנה מידה אפשרי, בארץ ובעולם, וההצלחות שלהם לא חולפות מהעולם במהירות כמו היופי של שנות העשרה והעשרים לחיים. ועדיין היפות, ולא רק הן, חושבות שחנונים הם חייזרים ומי שלא ממש מחוברים למדינה ולנעשה בה.
מה חסר לחנונים שיש ליפות בשפע?
המחוננים החנונים לא מצליחים כל כך במבחן של להיות כמו כולם. הם נוטים להיכשל במבחנים של מודעות חברתית. הם פחות מדי נורמטיביים והם נוטים להתייחס יותר מדי ברצינות לעניינים של מה בכך. הם נוטים, בקיצור, לסבול מלקות רומנטית.
לקות רומנטית היא בפועל לקות חברתית, ויש לה תרופה אחת בסיסית. נקרא לה "הִתטפשות". הממוצע ההתנהגותי בחברה נוטה יותר לכיוון של הטיפשות מאשר לכיוון החוכמה, ומי שלא יודע לתפקד בתוך הממוצע הזה סובל מלקות רומנטית. כדי להיות מוצלח בחיים, אפשר להגיד על בסיס ציטוט מדבריו של וולטיר, שלא מספיק להיות חכמים, צריך להיות גם טיפשים.
| עוד מבט: |
|
| אין שכל אין דאגות? יכול להיות / אבינועם בן זאב |
|
שארל בובארי, אחד הבעלים המקורננים המפורסמים ביותר בספרות, אמנם מת משברון לב, אבל עד מותה של אמה הוא היה מאושר, אפילו לאחר שגילה את התכתובת שלה עם המאהב. אז למי יש סיכוי גדול יותר לאושר, לטיפש או לחכם? |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
"האהבה עיוורת", כתב שייקספיר, "והאוהבים אינם מסוגלים לראות את השטויות היפות שהם עושים". אין אהבה בוערת בלי השתטות מטופשת. אהבה היא אחד מהסוגים של הטיפשות. היא לא עניין של טיפשים בלבד, ונראה אפילו שאנשים חכמים די מבוקשים, אבל היא דורשת מכולם, כולל מחכמים, לתפקד ברגעים מסוימים כטיפשים. מי שמסוגלים לכך, זוכים לטפס ישירות אל הרקיע.
היה קטע עם ניקולא סרקוזי ואשתו קרלה ברוני. סרקוזי התבקש בביקורו האחרון בישראל לחתום באיזה ספר אורחים במוסד ישראלי כלשהו, והוא ביקש מאשתו שתחתום אף היא. היא לא נראתה נלהבת, והוא, נשיא צרפת, אחת המעצמות החזקות בעולם, וגם בעל מאוהב, הוציא מגרונו קולות מטופשים במטרה לשכנע אותה. הוא לא נראה חכם באותו רגע, אבל הוא נראה מאוהב.
אנחנו נוטים לזלזל בכוחה של הטיפשות ככלל, ובכוחה של הטיפשות כמרכיב חשוב ברומנטיקה. אהבה נראית שלמה יותר אם מצליחים לוותר למענה על השכל הצרוף. היא דורשת מידה נאותה של חוסר שליטה וחוסר התמצאות בנעשה סביב והיא דורשת להתעלם לפעמים מצורת חשיבה של דבר נובע מדבר. אהבה היא רגש שלפעמים מואס בסיבתיות, שהיא יסוד חזק בחשיבה של חכמים. אהבה גם לא דורשת זיכרון טוב. נכון שהיום נראה נחמד לזכור ימי ההולדת וימי נישואים, אבל, אם זוכרים הכל, יהיה קשה להמשיך ולהתפתח עם הרגשות.
הטיפשוּת חולקה בנדיבות ליפות שבתוכנית, לפחות לחלקן, ותראו כמה שהן טובות בליצור מגעים מיידיים. הטיפשויות שלהן כל כך מצליחות, שהן אפילו לא נראות משוללות חוכמה. אם לא היו מעמידים אותן במבחני ידע, ייתכן שלא היינו מרגישים שהן בעצם די מטופשות, לפחות חלקן.
"לפחד מאהבה", כתב ברטרנד ראסל, "זה לפחד מהחיים". ככל שאהבה חשובה בחיים, והיא חשובה מאוד, אנשי השכל הצרוף, כלומר אלה שאינם מוכנים לוותר לרגע על העובדה שהם חכמים, נמצאים בעמדת זינוק נחותה בתחילת הדרך.
זאת לא רק אהבה. זאת הקירבה בכלל אל אנשים. אדם, כל אדם, כולל חכמים, זקוק לקירבה עם אנשים אחרים, אבל החוכמה מהווה לעתים קרובות מכשול, ובכל מקרה, מכשול גדול יותר מהטיפשות. צריך להיות טיפש כדי להתחמק מפגישת עבודה חשובה ולבלות יום שלם עם בן או בת זוג, אבל אין כמו התחמקות כזו כדי לטפח קשר רגשי.
אדם חכם שמוכן להתנהג בטיפשות למען זולתו מתאים יותר לקשר רומנטי ולקשר חברתי מאשר אדם שקול שקשה לתפוס אותו במעשה מטופש. חנון הוא אדם חכם שלא מרשה לעצמו להיתפס כטיפש. היפות בתוכנית, לעומת זאת, לא מתביישות. הן מצליחות להעלות את הטיפשות לדרגה של חביבות. אולי יש להן שכל, אני בעצם בטוח שחלקן מאוד חכמות, אבל הן מבינות שבחיים האמיתיים לא צריך יותר מדי שכל.
