אם אין אנני לי

בימים אלה מוצגת לראשונה באירופה תערוכה גדולה ומקיפה של עבודותיה של הצלמת האמריקאית היהודייה אנני לייבוביץ. שם התערוכה "אנני לייבוביץ, חייה של צלמת, 1990-2005", מעיד על מהותה. "אין לי שתי מערכות חיים נפרדות," אומרת הצלמת בת ה-59, "יש לי רק מערכת חיים אחת והתמונות האישיות והעבודות המקצועיות הן כולן חלק ממנה".

ברוח הדברים האלה, התערוכה, המשתרעת על פני שלוש קומות בגלריה מֶייסוֹן אֵירוֹפִּיאֶן דֶה לָה פוֹטוֹגְרָפִי ברובע הרביעי בפריז, מציגה 197 צילומים ממגוון עבודותיה של הצלמת הנודעת ומעניקה לצופה בה הצצה נדירה ומטלטלת אל חייה המקצועיים והאישיים כאחד.

תמונות מחייה האישיים והמקצועיים (צילומים בתערוכה: עדנה שמש)

בתערוכה שזורים זה בזה צילומי טבע, דיוקנאות ותמונות אישיות קטנות בשחור-לבן, מהסוג שאפשר להכניס בקלות לאלבום משפחתי ישן. הדיוקנאות כוללים מפורסמים כדוגמת השחקנים רוברט דה נירו, ניקול קידמן וג'ים קארי, הצלם הנודע ריצ'ארד אבֶדון, האדריכל פיליפ ג'ונסון ב"בית הזכוכית" המפורסם שתכנן והטניסאית מרטינה נברטילובה שזרועותיה השריריות מנסות, לשווא, לעצור את מחוגיו של שעון גדול ממדים.

לייבוביץ מטיבה לבטא בצילומיה את מה שמייחד את המתמסרים לעדשת המצלמה שלה: ג'ים קרי פעור הפה והחצי עירום נראה מופרע בעליל, הדואליות שבדמותה של סקרלט ג'ונסון, השרועה על ספה, לבושה בתחתונים פשוטים לעומת חזייה גרנדיוזית כשל רקדנית במולן רוז' משדרת לצופה בדיוק את מה שהיא: אישה-ילדה וביל קלינטון היושב על קצה שולחן בחדר הסגלגל בבית הלבן שומר על קורט של סקסיות, ממזריות ומסתורין.

החיים שמאחורי הצילומים

היא מתעדת את החברה האמריקאית מתחילת שנות השבעים. עבודותיה החלו להתפרסם במגזין האמריקאי "רולינג סטון" וב-1973 נעשתה לצלמת הראשית של המגזין. כעבור עשר שנים החלה לצלם גם עבור "ואניטי פייר" ו-"ווג". במהלך שנות עבודתה תרמה את חלקה לקמפיינים פרסומיים גדולים של חברות ענק כמו אמריקן אקספרס, גאפ וג'יבאנשי, הציגה מעבודותיה במוזיאונים, זכתה בפרסים רבים על פועלה בתחום הצילום, ואף הוכתרה כ-Living Legend על ידי ספריית הקונגרס האמריקאי (2000) ולאחת מה"מחדשים בני זמננו" של מגזין סמיטסוניאן (2005).

החיים מבעד לעדשה של אנני 

כמה מצילומיה הנודעים, שחלקם מופיעים גם בתערוכה זו, כוללים את ג'ון לנון בפתח ביתו כמה שעות לפני הירצחו, את סינדי קרופורד העירומה במעין הומאז' לצילום המפורסם של ריצ'ארד אבדון, ספק ונוס-ספק חווה ורק נחש הזוחל על גופה מכסה טפח ממערומיה, כמו גם את צילום העירום של דמי מור ההרה מ-1991 שהופיע על שער הוואניטי פייר ושהיה רדיקלי מאוד לתקופתו ועורר, כמובן, הדים גדולים.

לייבוביץ שלחה ידה גם בצילום עיתונאי ואולם היא מעידה על עצמה שאיננה עיתונאית במלוא מובן המילה. "עיתונאי אינו נוקט עמדה ואני לא רוצה להעביר את חיי בצורה כזאת. הקול שלי כצלמת נשמע ברור וצלול יותר כשאני מביעה דעה". על כן החליטה בשנות התשעים, לוותר על ציוד מתוחכם וכבד ולכסות אירועים רק באמצעות מצלמה שהיא יכולה לשאת במו ידיה.

כך עשתה ב-1993 בסרייבו, בסדרת צילומים עבור ואניטי פייר. "ראיתי שיש שם יופי של חומר עבור צלמי עיתונות," אמרה, "אבל עשה רושם שלאף אחד לא באמת אכפת. חשבתי לתומי שלפחות אוכל לבטא את החיים שמאחורי הצילומים". אין פלא, אם כן, שאת רשמיה מהמלחמה בסרייבו מייצגים בתערוכה דווקא צילומים מכמירי לב של שלולית דם לצד זוג אופניים של ילד שאך נורה למוות בידי צלף, ופצוע מלחמה המטופל בידיים רחמניות בבית חולים מאולתר בקוסובו.

מלידה ועד מוות

בתערוכה הנוכחית, על אף שיווי המשקל הבולט שבין עבודותיה המקצועיות והאישיות, שבכולן מתגלה עינה הרגישה, ההומור שלה ונטייתה לסנסציה, עינו של הצופה נוטה יותר לדימוייה כאדם, בת משפחה ובת זוג. אל מול החומרים המוצגים בהם בפשטות, כל הקשת שממנה מורכבים חייו של אדם - היריון, לידה, צמיחה, משפחה, מחלה ומוות, אי אפשר להישאר אדיש.

לייבוביץ ממקדת את מצלמתה בפני אביה, סמואל, בימיו הטובים בשעת מפגש משפחתי או על שפת האוקיאנוס, כמו גם בפיכחון כואב, ללא כחל ושרק, בפניו המיוסרים והכחושים על מיטת מותו, ברגע הולדתה של בתה שרה ושלוש שנים אחר כך ברגעי הולדתם של תאומיה סוזאן וסמואל, שצולמו על ידי סוזן סונטאג בת זוגה, כמו גם בביטויי הזדקנותם של הוריה.

אין ספק שגולת הכותרת של צילומיה האישיים הם תיעוד חייה ומותה של

חברתה לחיים, הסופרת סוזן סונטאג, שהלכה לעולמה ב-2004 לאחר שמחלת הסרטן תקפה אותה בשלישית. היא מתעדת תיעוד רב עוצמה ורווי אמוציות את פניה העצובים של סונטאג המביטה בשׂרה התינוקת, יודעת אל נכון שלא תזכה לראותה צומחת וגדלה, את שלבי מחלתה בביתן המשותף ובבית החולים, וכשהמחלה מכריעה אותה לבסוף, גם את דימויֵי גופתה המתה.

התערוכה הוצגה לראשונה ב-2006 במוזיאון ברוקלין בניו יורק, נדדה לכמה מוזיאונים בארצות הברית ומי שיחמיץ את התערוכה המתקיימת כעת בפריז (עד ה-14 בספטמבר) יוכל לצפות בה בתחנתה הבאה, והאחרונה, בנאשיונל פּורְטְרֶט גלרי בלונדון.