כמות הסודות והמידור שאנחנו עושים בחיים שלנו גדולה מאוד. למרות החשיפה האדירה שאנחנו רואים וחווים מתוכניות הריאליטי והעובדה שכל התקשורת בעולם היא במרחק המקלדת - העולם הוא מקום מנוכר מאוד, ואת האמת חושפים היום גם עם פוליגרף, בשידור חי"
רבות הנשים שפשוט מכבות את האור, או לא אומרות מה הן אוהבות יותר ופחות, אבל בתוך מערכת יחסים (לא סטוץ), בשלב כלשהו מגיע הרגע שבו מתקרבים מספיק כדי לדבר על זה או לחלוק זו עם זו פנטזיות ורצונות"
עם הגיל, הפרידות, מערכות היחסים הכושלות והצלקות, זה רק הולך ונהיה קשה יותר לסמוך על מישהי, להיפתח בפניה, לתת לה להיכנס אליי למקומות העמוקים האלה, שרק אני מכירה. משהו בעור, משהו בנשמה הפך כלפי חוץ יותר מריר ויותר נוקשה. ובכל זאת, אני בוחרת לגבור על הפחד מהחשיפה
פורסם:
01.09.08, 09:36
היתה לי ציפיה לא ריאלית כשיצאתי מהארון שעניין האמון יהיה קל יותר במערכת יחסים לסבית. שתי נשים מאוהבות נשמע לי אז כמו מתכון מוצלח יחסית לתקשורת כנה ופתוחה, להבנות יותר ברורות ולמערכת יחסים שלמה עם מישהי שהיא החברה הכי טובה שלך.
מובן שטעיתי: ברגע שזה אמיתי, זה תמיד קשה - כי זה אמיתי, כי אין איפה להתחבא. מעבר לכל, זה הפחד מלאבד את החברה הכי טובה שלך בכל מריבה והכאב שיש בלאבד אותה סופית עם הפרידה. זה כנראה נכון לגבי כל מערכות היחסים באשר הן, ללא הבדל נטייה מינית, מין או מגדר. וככה, נותרתי בכל מערכות היחסים שלי להתעמת עם השאלה הגדולה הזו: להיחשף או לא להיחשף? לשמור מרחק או להתקרב יותר?
יש לי בעיה של אמון. אני חושבת שעם הגיל, הפרידות, מערכות היחסים הכושלות והצלקות זה רק הולך ונהיה קשה יותר לסמוך על מישהי, להיפתח בפניה, לתת לה להיכנס אליי למקומות העמוקים האלה, שרק אני מכירה. משהו בעור, משהו בנשמה הפך כלפי חוץ יותר מריר ויותר נוקשה. אם בגיל 16 יכולתי להיפתח בלי שום פחד, היום הפחדים עצומים. כבר למדתי קרבות ומלחמות, כאבי לב, שקרים, בגידות ומה לא. אני לא יכולה להביט אל עיניה של זוגתי שנייה אחרי רגע חשוף במיוחד ולא לחשוש מן העתיד לבוא – האם אשלם על כך מחיר יקר, או, לשם שינוי, זה יישאר רגע יפה ואינטימי?
אין איפה להסתיר את מה שאני לא אוהבת בעצמי
במיטה, איפה שאין מסיכות, זה אולי הכי קשה לתת אמון ולתת לעצמך לאבד שליטה לגמרי. יש נשים שאומרות שזה גם עניין של גיל וניסיון, אבל לפחות אצלי, במיטה אני נמצאת במקום פגיע, חשוף מאוד, אולי הכי אמיתי שאפשר. אין איפה להסתיר את מה שאני לא אוהבת בעצמי, אין איך להסתיר את מה שעושה לי את זה ומה שלא, אין לי איך להסתיר את כל הרוך והפגיעות. זה מקום שבו יש רק אני והיא, נטו. הפחד מדחייה הופך גדול יותר בדיוק במקום הזה, שמא לא ימצא חן בעיניה משהו שלא ראתה או לא ידעה קודם.
רבות הנשים שפשוט מכבות את האור, או לא אומרות מה הן אוהבות יותר ופחות, אבל בתוך מערכת יחסים (לא סטוץ), בשלב כלשהו מגיע הרגע שבו מתקרבים מספיק כדי לדבר על זה או לחלוק זו עם זו פנטזיות ורצונות. מתישהו מגיע רגע שבו את או היא או שתיכן רוצות כבר להכיר את העומק, את המקומות הפרטיים יותר, את הדברים שבדרך כלל לא מספרים. ואז, מה עושים עם בעיית האמון וחוסר הביטחון?
כשהייתי תמימה מאוד הייתי צוללת פנימה בלי פחד, חושפת ולא מהססת לרגע, מתוך אמונה שלמה בכוחה של אהבת אמת. מכיוון שהיו לי כמה כאלה כבר, אני לא יכולה להאמין בזה כמו שהאמנתי פעם, אני לא יכולה שלא לפחד כשאני נחשפת. אני בוחרת להיחשף בכל פעם, כמו מין ניצחון קטן על הפחד הזה, כמו מין הצבעת אמון באהבה. קשה לי לתת אמון, אבל אני בוחרת בזה לפעמים, כשמישהי מצליחה להתקרב אליי מספיק כדי לומר לי "אני אוהבת אותך" ולעמוד מאחורי זה.
יחד עם זאת, ההחלטה הזו נהיית מפחידה יותר ויותר עם הזמן. אני לא מוצאת את זה קל להתרכך, להיחשף, אחרי כל הפגיעות. גם ככה, התרגלנו להתחבא. כמות הסודות והמידור שאנחנו עושים בחיים שלנו גדולה מאוד. למרות החשיפה האדירה שאנחנו רואים וחווים מתוכניות הריאליטי והעובדה שכל התקשורת בעולם היא במרחק המקלדת - העולם הוא מקום מנוכר מאוד, ואת האמת חושפים היום גם עם פוליגרף, בשידור חי.
ככה בכל מקום בו יש פוליטיקה כלשהי ותחרותיות
זה מוצדק לחלוטין – כולנו נכווינו בשלב כזה או אחר מחשיפה של מידע אישי, משמועות או סתם מצביעות. גם אם התמזל מזלנו וזה לא קרה הרבה במערכות יחסים אישיות, זה ככה בכל מקום בו יש פוליטיקה כלשהי ותחרותיות, שהן תוצאה ישירה של שוק העבודה בימינו. בעולם כזה חשיפה היא מותרות, ולא פעם יש לה מחיר כבד מאוד. במערכות יחסים, חשיפה היא הכרח כדי ליצור אינטימיות. ובכל פעם, הפחד גדול יותר.
אולי זה נאיבי מצידי, ובוודאי מאוד אנושי, להמשיך לנסות ולהיחשף, בתקווה שהפעם לא אספוג דחייה או פגיעה. אולי כולנו קצת נאיביים, בייחוד בערוץ יחסים, כי אנחנו כותבים וחושבים על אינטימיות, בעולם הדייטינג הקריר והציני של המאה ה-21. אני לפעמים תוהה אם האהבה תשרוד את העידן המנוכר הזה, בו הכל זמין והכל זמני כל כך. אני חושבת שככל שיש יותר ניסיון, ככה מפחיד יותר, להיקשר ככה, להיפתח ככה, להיות חשוף כל כך.
ברור שצריך לחשוב ולשקול היטב עם מי עושים זאת, אבל אם מדובר באהבה, כל בחירה שלנו להיפתח ולהיחשף היא ניצחון קטן על הצלקות שלנו. אולי דווקא בגלל הפחד הזה, מדהים אותי תמיד שמישהי מוכנה לקחת איתי את הסיכון הזה, ואני איתה.
ומי יודע, אולי הפעם בת הזוג שלי באמת תהיה גם החברה הכי טובה שלי, וזה באמת יחזיק מעמד. מה שבטוח, אם אני לא ארשה לעצמי להיחשף, אני לא אדע לעולם.
