זהויות רדיואקטיביות

זהות רדיואקטיבית

א.מ.הומס, סופרת אמריקאית ("הספר הזה יכול להציל את חייך" ו"ג'ק") גדלה כל חייה בידיעה שהיא מאומצת. רק בגיל 31 פנתה אליה אמה הביולוגית בניסיון ליצור קשר, כאשר היא כבר סופרת מוכרת ומצליחה. "בתה של המאהבת" הוא ספר אוטוביוגרפי המגולל את סיפורה האישי בעקבות הגילוי המטלטל. מתברר כי משפחתה הביולוגית התגוררה רק מרחק קצר מן הבית בו גדלה. כל חייה התעמתה הומס עם הזהות המפוצלת שלה, וניסתה לגשר בין הסביבה המאמצת ובין הסביבה הביולוגית הנסתרת.

הומס. חומרים רדיואקטיביים של זהות עצמית 

אותה פנייה עמומה של אמה שנשמעה לה זרה, כמעט חייתית, ערערה את עולמה והוציאה אותה למסע גילוי העצמיות שלה, ולהתמודדות עם הציפיות הלא ממומשות והאכזבות הנכונות לה בדרך. לכאורה, מדובר בנאראטיב צפוי, לא שונה במיוחד מסיפורם של אנשים מאומצים רבים המתנפצים אל סלעי התקוות המופרכות שיצרו לעצמם באשר למשפחתם הביולוגית; ובכל זאת - א.מ. הומס מתנגחת בחומרים המוכרים עד שהם משילים מעליהם את הבנאליה של ההתבוססות הפרטית בסיפור אישי, ומצליחה להפוך אותו לסיפור מטלטל, שלא מפחד להתעסק בחומרים המסוכנים והרדיואקטיביים של חקירת הזהות העצמית (לילך וולך).

בתה של המאהבת א.מ.הומס, ספריית מעריב, 205 עמ', תרגום דפנה לוי.

להטוטן של זיכרון

ספרד הוא פשוט יצירת מופת, והוא כזה משום שהוא עושה את מה שספרות טובה אמורה לעשות - לטוות את העולם, פיסה אחר פיסה, מסיפורים היסטוריים גדולים וסיפורים אישיים קטנים, מגיבורים אמיתיים ובידיוניים, מרגעים חד פעמיים, מרעיונות וזכרונות. זו יצירה עמוסה של זכרונות המנסה ללכוד ולתאר את הסבל האנושי, את ההתמודדות עימו ועם האכזריות הפתאומית שמנפצת בן רגע את היומיום המוכר. בוירטואוזיות לשונית, בדיוק מפעים בפרטים הקטנים ובתנודות בלתי פוסקות בין תודעות, מדלג מולינה, כמעט עף, בין זמנים ומקומות, בין גרמניה הנאצית, רוסיה הסטליניסיטית ומלחמת האזרחים בספרד, בין עיירות קטנות בספרד לחיי העיר ההומים.

פוליטי, אישי וצנוע. ספרד של מולינה

מולינה מתייחס לכל סיפור ודמות במידה שווה של רצינות וחסד, ומקפץ ביניהן כמו להטוטן בתוך מה שהוא קורא "הזיכרון הלא בטוח ובאי סדר של הזמן". זהו רומן מופתי משום שהוא בעת ובעונה אחת פוליטי מאוד ונוקב, אך בה בעת אישי וצנוע, הוא צועד בנעלי ההיסטוריה הגדולות אבל בצעדים קטנים, עובר אורח בסיפורים אותם הוא מספר, תמיד בלב פועם ובעיניים פקוחות (ענת לוין).

ספרד, אנטוניו מוניוס מולינה, מספרדית פרידה פרס-דניאלי, 482 ע"מ, הוצאת עם עובד

החיות של חלבי

מאז סגירתה של הוצאת אנדלוס, השם ייקום דמה, נוצר ואקום תרגומי בערבית. כצפוי, זה לא ממש מפריע להרבה. הדבר המיוחד ב"ממערב לירדן" הוא לאו דווקא הסיפור (סיפור משפחתי מפוצל דרך קולותיהן של ארבע נערות בנות דודות, השייכות למשפחה שהתפזרה בירדן בארצות הברית, וכמובן הנקודה הכיבושית - הנכסים שלה בראמללה "הולאמו"), אלא בעיקר כתיבתה של לילה חלבי, בת לאם אמריקאית ולאב ירדני. זו כתיבה שבקלות אפשר לקטלג אותה כסטריאוטיפית מצד אחד, אבל יש בה כוח חיות נדיר, דימויים אותנטיים במינון נכון, ובעיקר קולות ייחודיים, צינים, עייפים, ביקורתיים, שמשרתים היטב את הנראטיב (שבקלות היה יכול לההיפך למשהו סמי טלנבולי), והוא בתמורה משרת אותן היטב בחזרה (עמיחי שלו).

לילה חלבי ממערב לירדן, מאנגלית דפנה רוזנבלט, 239 עמ' הוצאת רסלינג

בור שחור של מוסר

אנחנו חיים בתחושה שכל הקלאסיקות המערביות כבר תורגמו, ואם משהו עוד לא תורגם, כנראה הוא לא ממש קלאסיקה. כמובן שתמיד אפשר להתפלסף בהגדרה מהי בעצם קלאסיקה. בכל אופן, "סיפור חלום" של ארתור שניצלר הוא סוג של קלאסיקה. מדובר בסיפור מסעו הפנימי-חיצוני של פרידולין, רופא צעיר, אל נבכי נפשו המיוסרת, רווית הקונפליקטים, מוכת הפרוידיאניות, והוא עושה זאת ברחובות וינה של תחילת המאה ה-20, וריח דקדנטי כבד שורר באוויר.

סיפור חלום. בין חלום לסיוט

לא בכדי אחת מתחנות המסע שלו היא בית זונות, שם הוא עומד על מול בור שחור של מוסר הנפער מתוך עצמו. יש ביצירה הזו משהו מאוד שייך לזמנה, אפשר לחוש את הכרכרות, את בתי האופרה, את הוינאיות העבות והמעונבות, אך עדיין יש בה סוג של איכות שהיא על זמנית. לא בכדי שימשה כן שיגור לסטנלי קובריק עבור "עיניים עצומות לרווחה", עוד יצירה בעלת איכות על זמנית (עמיחי שלו).

סיפור חלום, ארתור שניצלר. מגרמנית: ניצה ואורי בן ארי, 126 עמ', הוצאת גוונים

קידוח תל אביבי

דודו בוסי הוא אחד הקולות המיוחדים בספרות העברית. השפה שלו אותנטית, חזקה, קודחת בלב ובנשמה, ובנוסף הוא הצליח מעט להרחיב את גבולות היריעה של המציאות הספרותית שלנו, לגרד קצת את השולים, את הביבים, את הסחי. אין לנו כאלה בכלל, מעין אבולוציה צ'ארלס בוקובסקית ים תיכונית. במשך שנתיים שוטט בוסי במקומות הכי נידחים, מופרכים ומסריחים בתל אביב, ופגש שם את הדמויות הכי נידחות, מופרכות.

הוא הצליח להוציא מהן בדיוק את מה שצריך, בדיוק את התמצית המדויקת שהופכת כל דמות להיות מה שהיא: נוכחות קולית ואנושית מיוחדת שמותירה את חותמה. את רשימותיו פרסם בוסי מדי שבוע ב"העיר", עתה הוא קיבץ אותן לספר, אכן מדובר במסע מצחיק, מעורר מחשבה אל תוך תל אביב האחרת, זו שחולפת לנו מול העיניים, זו שפעמים רבות אנו מסיטים את מבטנו ממנה, זו שלעולם לא תיעלם, זו שהיא בעצם תל אביב האמיתית (עמיחי שלו).

בסמטאות, דודו בוסי הוצאת כתר, 232 עמ'.