שתף קטע נבחר

היא רוצה לעשות הפלה, הוא מתנגד לכך בתוקף

לגברים אין מעמד בוועדה להפסקת הריון. נקודת מבטה של האשה ברורה – היא זו שצריכה לשאת את העובר ברחמה, ללדת, ובאופן כללי להיות חשופה ולמגבלות הפיזיות ולסיכונים הכרוכים בהריון. אבל מה עם נקודת מבטו של האב הפוטנציאלי? ואם הוא יבטיח להתמסר כולו לטיפול בתינוק?

מעשה בשלושה בחורים בשלבים שונים בחיים שלכולם בעיה זהה: הראשון, אורן, שכב עם מישהי שהכיר בבר, חודש לאחר מכן היא הודיעה לו שהיא בהריון כתוצאה מהבילוי החד-פעמי. השני, בני, יוצא כבר שנתיים עם חברתו כשזו מודיעה לו שהיא בהריון. השלישי, גדי, נשוי כבר עשור כשאשתו מודיעה לו שהיא בהריון.

 

שלוש הנשים, מסיבות השמורות עמן, מעוניינות להפסיק את ההריון, ואילו שלושת הגברים רוצים להמשיך בו. השניים הראשונים, אורן ובני, שאינם נשואים, מבטיחים כי יטפלו בתינוק עם בת הזוג או בלעדיה וישאו בכל הוצאה כספית הכרוכה בכך. גדי, הנשוי, מבטיח שיטפל בתינוק במסירות אין קץ, יקום להאכיל אותו בלילה, יחליף חיתולים, יכין איתו שיעורי בית ועוד כהנה וכהנה. אבל שלוש הנשים בשלהן: הן נחושות להפיל את התינוק.

 

הפלות אינן חוקיות במדינת ישראל, וחוק העונשין הישראלי אוסר על עריכתן. אבל, וזה אבל גדול, החוק קובע מקרים מסוימים ומוגדרים בהם הפלה מותרת: כשיש חשש שההריון יסכן את חיי האם או את בריאותה, בין אם פיזית בין אם נפשית; כשהאשה מתחת לגיל הנישואים (17) או מעל גיל 40; כשההריון נובע מיחסים אסורים לפי החוק הפלילי או מיחסי עריות, או כשהוא שלא מנישואים; כשהוולד עלול להיות בעל מום גופני או נפשי. האחראית לפקח על מתן האישורים להפסקת הריון בהתאם לסעיפים האלה היא הוועדה להפסקת הריון, המורכבת משני רופאים ומעובד סוציאלי.

 

שלוש הנשים הנזכרות לעיל מתכננות להגיע לוועדה, לטעון בפני הפאנל הנכבד שמדובר בהריון מחוץ לנישואים ולבקש את אישור הוועדה להפסקת הריונן. שלושתן יעמדו מול הוועדה לבד, אפילו אשתו של גדי, שכן לגברים אין מעמד בוועדה.

 

נשאלת השאלה, האם זה הוגן שגבר לא יוכל להשמיע דבריו בוועדה הדנה בעתיד בשר מבשרו? האם זה לגיטימי לדרוש שלאב פוטנציאלי יהיה מעמד חוקי בוועדה?

 

לא סתם נקבתי בשמות הגברים ולא בשמות הנשים, בדיוק כפי שלא הרחבתי באשר לשיקוליהן להפסיק את ההריון. הטור הזה נועד לנסות לבחון את נושא הפסקת ההריון ומעמד האב בוועדה מנקודת מבטו של הגבר, שכן נקודת המבט של האשה במקרה זה ברורה ומובנת: ראשית, מפני שהאשה היא זו שצריכה לשאת את העובר ברחמה, ללדת, ובאופן כללי להיות חשופה ולמגבלות הפיזיות ולסיכונים הכרוכים בהריון. מסיבה זו החברה אינה כופה על אשה עריכת הפלה או את ההיריון עצמו. שנית, לאחר השיקול הבריאותי קיים גם שיקול מעשי. שלושת הגברים הנ"ל יכולים להבטיח לעזור בגידול הילד שטרם נולד, אבל מילים לחוד ומעשים לחוד. פרט לתשלום מזונות, בו הם חייבים לפי חוק, לא ניתן לחייב אותם לגדל את הילד, להחליף לו חיתולים או להסיעו לחוגים. ולבסוף, לא פחות חשוב, קיים גם השיקול הנפשי, הגורס שרוב הנשים לא יסכימו לשאת עובר משך 40 שבועות ולוותר על גידולו.

 

הסוגיה השלישית, הנפשית, היא זו שמעוררת את התהייה הבאה: כשגבר מכניס אשה להריון והיא לא מוכנה להפסיק את ההריון, אנחנו טוענים שזכותו להחליט אם הוא מעוניין להיות אב או לא אבדה לו ברגע שהחליט לוותר על אמצעי מניעה. מנגד, אנחנו לא מעזים למנוע מאשה את הזכות להפסיק את ההריון, בטענה שהיא צריכה להתמודד עם תוצאות יחסי מין בלתי מוגנים. יש בכך הגיון, כמובן, שכן כחברה אנחנו לא רוצים להעביר מסר שתינוק הוא עונש בגין קיום יחסי מין בלתי מוגנים. אבל לכך יענו כל אותם גברים הטוענים ל"גניבת זרע" שמבחינתם מדובר בעונש, או לפחות עול לא קטן. 

 

האם יש מישהו שסיפורו נוגע ללבנו יותר?

האם יש הבדל בין שלושת הגברים, והאם יש מי שסיפורו נוגע ללבנו יותר? רובנו ודאי מזדהים יותר עם בני, שיוצא עם חברתו זה שנתיים, ועם גדי הנשוי, מאשר עם אורן ההולל מהבר. קל לנו לטעון שאורן, ששכב עם אלמונית שהכיר באותו הערב, לא יכול לדרוש ממנה לשאת את ילדו. מצד שני, במקרה ההפוך, אם אותה הבחורה היתה רוצה לשמור את התינוק למגינת לבו של אורן, לא היינו מתירים לו להתערב בהחלטתה, והבחורה אף היתה רשאית לדרוש ממנו מזונות לילד במשך 21 השנים הבאות. המקרה השלישי, של גדי הנשוי, גם הוא נראה לנו ברור, אם כי מכיוון הנגדי, שכן הריון נראה לנו טבעי במסגרת הנישואים, במיוחד ביהדות, בה קיימות הלכות ודיונים רבים הקושרים בין עקרות לבין מתן גט. סיפורו של גדי נוגע ללבנו, שכן התשוקה להיות אב נראית לנו לגיטימית כשמדובר באדם נשוי.

 

המקרה השני, של בני, הוא השנוי במחלוקת. בני יוצא עם בת זוגו כבר שנתיים. חלקנו יגידו שאחרי שנתיים של זוגיות אך טבעי לתת לבני מעמד בוועדה להפסקת הריון. מצד שני, אם ניתן לבני מעמד בוועדה, היכן יעבור הגבול? אם בני היה יוצא עם חברתו שנה וחצי, האם עדיין היינו חושבים שיש לו מעמד בוועדה? ואם רק שמונה חודשים? ואם כבר מדברים על זה, האם בודקים את איכות הקשר? האם יש הבדל בין שמונה חודשים של זוגיות מאושרת לבין שנתיים של זוגיות רעועה?

 

בקרב הזה יש רק מפסידים

הפלה היא לא רק תהליך קשה מבחינה גופנית ורגשית, אלא גם נושא טעון, המעורר בנו אמוציות ומפלג אותנו לקבוצות. כל אחד מאיתנו מונחה ממקום אחר: אמונה, אידיאולוגיה, חוויות עבר או סיפורים שסופרו בספרות, בעיתונות ובטלוויזיה. אי השוויון צורם, אבל מצד שני, המשמעות של מתן מעמד לגברים בוועדה להפסקת הריון תחזיר אותנו עשרות שנים לאחור, לזמנים שהאשה לא היתה אדון לגופה ולמה שייעשה בו. אחורה לימים בהם נשים שלא רצו ללדת עברו הפלות בדרכים שאינן דרכים וסיכנו את חייהן.

 

לדעתי האישית, גם המצב הנוכחי אינו אופטימלי. מעורבות המדינה באמצעות הוועדה מקוממת אותי. וכך, עם כל הצער וההבנה כלפי אותם גברים שרוצים למנוע הפלה של צאצאיהם, אני בוחרת לתמוך בנשים. לא מתוך שנאת גברים ולא מתוך מחוסר רגישות, פשוט כי האלטרנטיבה הרבה יותר גרועה.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
בידי מי זכות הבחירה על החיים האלה?
צילום: גטי אימג' בנק ישראל
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים