הלכתי כעיוורת אחר גברים שדורשים הכל לעצמם
רציתי לתת להם הכל: את נפשי, את גופי, את זמני, את חיי. את אהבתי. רציתי לתת להם את הבמה שדרשו לעצמם. לתת ללא גבולות. וכך, קיוויתי, ילמדו לאהוב בחזרה. וכך, אולי, סופסוף, אהיה חשובה באמת. כי הם יפים, מצליחים וחשובים. ואם אני חשובה בעיניהם, זה אומר כנראה שאני חשובה. לא עוד
הכל התחיל כשנקלעתי למשבר אישי בחיי והייתי צריכה לקבל החלטות קשות, גורליות, שיקבעו את המשך חיי. הגעתי לצומת דרכים: בדיוק עזבתי עבודה רצינית, העבודה האמיתית הראשונה של חיי, ונותרתי חסרת מטרה ברורה. לימודים? אבל מה אלמד? מעולם לא נתתי על כך את הדעת ברצינות. עבודה חדשה? אבל באיזה תחום? להישאר בדירה הנוכחית? אבל באמת שכבר נמאס מהשותפה. התבלבלתי, ולא ידעתי לאן לפנות.
וכך, מבלי לחשוב יותר מדי על התוצאות הצפויות, ארזתי מזוודה ונסעתי לחו"ל, למקום בו לא ביקרתי מימיי, העיר ניו יורק. נסעתי בעקבות הבחור.
שלושה חודשים מאוחר יותר מצאתי את עצמי בבית אמי פה בישראל, הלומת טראומה של אהבה נכזבת, שבורה מכאב הבדידות התהומית שחוויתי, מנסה לרפא את הלב שותת הדם, ובעיקר מנסה לתת לעצמי את הדין על מעשיי, שפתאום נראו לי פזיזים וחסרי אחריות כלפי עצמי. מאז אני שמה את עצמי על כס השיפוט ושואלת את עצמי שאלות נוקבות על אודות ויתור עצמי, הקרבה אינסופית בשביל גבר, איך הרשיתי לעצמי ליפול כך כך עמוק וכל כך חזק. כרוניקה של מוות ידוע מראש? התחלתי לחקור.
הרגשתי כמו הכבשה השחורה של החבורה
בהתחלה חשבתי שזו רק אני. חברותיי הטובות נמצאות כולן במערכות יחסים בוגרות, רציניות וארוכות-טווח, למרות גילנו הצעיר יחסית. הרגשתי כמו הכבשה השחורה של החבורה הקטנה שלנו, בעודי יוצאת עם "מניאקים" קלאסיים, וחברותיי לא פעם גלגלו עיניים על הבחורים שמצאו חן בעיניי. הן דאגו לי, טענו שמגיע לי יותר. הרבה יותר. הסכמתי איתן בלב שלם, אבל המשכתי ללכת אחריהם כעיוורת - אחרי הבחורים שדורשים הכל לעצמם ולא נותנים דבר לאחרים.
ורציתי לתת להם הכל: את נפשי, את גופי, את זמני, את חיי. את אהבתי. רציתי לתת להם את הבמה שהם דרשו לעצמם. רציתי לתת ללא גבולות. וכך, קיוויתי, ילמדו לאהוב בחזרה. וכך, אולי, סופסוף, אהיה חשובה באמת. כי הם יפים, מצליחים וחשובים. ואם אני חשובה בעיניהם, זה אומר כנראה שאני חשובה באמת. מבטם המאשר או השופט היה מדד אמיתי בשבילי, איתו מדדתי את חיי ואיתו מדדתי מהי הצלחה ומהו כישלון.
לאט לאט גיליתי תופעה. דיברתי עם בחורות ונשים רבות, וראיתי דפוסים שחוזרים על עצמם אצל רבות – הרצון הסמוי להיבלע בחייו של גבר. הרצון המושתק לוותר על החירות ולתת למישהו אחר להחליט בשבילך. הרצון המודחק להפסיק את המרוץ הקשה של החיים ולחיות את החיים שלו, שהם בכלל הרבה יותר מעניינים. לא ככה?
הרצון לוותר על המאבק, לתת למישהו אחר את המושכות
זווית גברית:
חשבתן למה האביר נשאר תמיד על הסוס הלבן?
גיל לירי
אולי כי הוא אף פעם לא משתקע. הוא חי כבר מאות שנים, מעיר אלפי בחורות, מנער אותן משגרתן המשעממת מכניס להן פלפל לחיים, דוהר איתן למחוזות שבהן לא ביקרו מעולם, רוכב איתן אל השקיעה ואז נעלם לו לבדו באופק, דוהר אל היעד הבא
וכמה שזה קשה, להודות שאני ושכמותי - נשים עצמאיות, חכמות, משכילות ושאפתניות, שחונכו על ברכי ליברליזם ופמיניזם - מחפשות את הוויתור הזה. ויתור על עצמאות. להפסיק להצטרך לעשות החלטות גורליות וקשות. הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית טוענת כי בבסיסו של כל אדם שוכנים שני רצונות חזקים אך מנוגדים: רצון אחד הוא להיות עצמאי בעולם הזה ולקבוע את גורלך ואת עתידך באופן מלא, והרצון השני והמנוגד הוא הרצון לוותר על המאבק, לתת למישהו אחר את המושכות, לנוח. דילמה זו שוכנת בלב כל אדם, גברים כנשים. אבל נדמה כי נשים הן אלה הנוטות להעביר את האחריות על חייהן למישהו אחר, בעוד הגברים לא מרשים לעצמם לעשות זאת ולהיכנע לצורך שלהם להיות מובלים.
סימון דה-בובואר העלתה בספרה "המין האחר" תיאוריה יפה, בה טענה כי נשים, לכל אורך חייהן, סופגות מסרים גלויים וסמויים כאחד, שאומרים להן שאין ערך נעלה יותר מההקרבה למען האהבה הרומנטית. הסביבה והחברה מטמיעות בנשים את ההבנה שאהבה רומנטית מביאה לחיינו שלמות שלעולם לא נצליח להשיג בעודנו לבד. לנשים לא יעזרו חיי קריירה פוריים, חיי חברה משגשגים או הישגים אישיים מרשימים, כל עוד אין להן בן זוג. מדובר בסיפור שכולנו מטמיעות בתוכנו, במידה זו או אחרת: ברגע שנשיג בן-זוג, חיינו יהיו שלמים. בלעדיו, אנחנו לא שלמות וחיינו פגומים. ואז מתפלאים למה מישהי מוכנה לוותר על דברים רבים בחייה בשביל הסיכוי האמיתי להיות עם גבר?
נטילת אחריות על החיים איננה משימה קלה, זאת כולם יודעים. אבל בעוד הציוויים הפנימיים של רוב הגברים לא מאפשרים להם לוותר על עצמאות אמיתית, המסרים והפיתויים שבהם מוקפות נשים מעודדים אותנו לצעוד במדרונות הקלים יותר ופשוט לוותר למען מישהו אחר, ואומרים לנו דבר מה נוסף – ותרי למען עצמך. במקום לעודד אותנו לעמוד על שלנו, פעמים רבות אומרים לנו שהוויתור הוא הדרך הנכונה, ומה נפלא לוותר למען מטרה נעלה כאהבה.
מובן שאין להאשים רק את הסביבה והחברה. אחריות רבה מוטלת על כתפינו. למי שרואה את עצמה כאשה בעלת ציפיות גבוהות מעצמה ומהחיים כדאי להתבונן לעומק על עצמה ועל כמה היא מוכנה להקריב בשביל גבר. לא מדובר פה בפשרות שחייבים לעשות בכל מערכת יחסים, אלא בוויתורים כואבים, שלעתים נעשים בחוסר מודעות ומתוך המחשבה המוטעית ש"אין ברירה" ושכך פועל העולם. וכולנו יודעות במה מדובר, בין אם עשינו וויתורים כאלה בעצמנו, ובין אם ראינו חברה טובה זורקת עוד הזדמנות לטמיון.
אז זהו, שיש הרבה ברירות. וגיליתי שדרך הוויתור היא לעתים הדרך הקשה יותר לטווח הארוך, שכן יש לה תוצאות מרחיקות-לכת. לקח לי זמן רב לסלוח לעצמי על הביטול העצמי שרציתי לחוות במעמקי לבי.
מאז שחזרתי מניו יורק עברה שנה. אפשר לומר שהשתקמתי מהטראומה שחוויתי בניכר ועשיתי מאמצים רבים כדי להביא את עצמי למקומות טובים יותר, מהנים יותר, ולאהוב את חיי, על כל גוניהם. אבל עדיין יש דילמות, ישנן החלטות קשות יותר ופחות לעשות מדי יום ביומו, ולפעמים אני כמעט מתפתה להימשך לאותם גברים מרהיבים שחיים חיי הוללות והצלחה, כדי לצבוע את חיי בצבעים של חייהם. אבל היום הפיתוי כבר קטן יותר, ואני יותר מדי אוהבת את עצמי כדי ליפול לשם שוב.
האימייל של בת
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
