"איך הוא יכול היה להשאיר אותי שוכבת על הכביש?"

נעמה נפצעה אנושות אך זוכרת היטב את השניות האחרונות טרם איבדה את הכרתה. בעודה שרועה על הכביש היא התבוננה בנעשה סביבה בבירור רב. "לעולם לא אשכח את התמונה של הנהג הראשון שפגע בי. הוא דיבר בפלאפון בלי דיבורית וכשיצא מהרכב לבדוק מה קרה הוא עדיין היה עם המכשיר ליד האוזן. רק כשראה במה פגע, ניתק את השיחה". נהג האוטובוס, שהיה הגורם לפגיעה המשמעותית בנעמה, הסתפק במבט לאחור, סגר את דלתות האוטובוס, המשיך בנסיעה ונעלם. "אני רוצה לדעת איך הוא היה מסוגל פשוט להשאיר אותי שם על הכביש. לראות נערה בת 18 שרועה על הכביש, להסתכל לה בעיניים, להסתובב ולהמשיך לנסוע. זה לא נתפס בעיני", היא מספרת ודמעות בעיניה. "היה לי קשה לחיות עם הידיעה שהאיש שהרס לי את החיים מסתובב חופשי. עד היום אני רוצה שיסתכל לי בעיניים ויגיד לי למה הוא ברח. הוא מעולם לא ניסה לברר אם אני חיה או מתה, מה איתי ובאיזה בית חולים אני. זה פשוט לא עניין אותו".

לימים אותר הנהג והודה במעשה, אך גם אז לא ניסה ליצור קשר או לשאול למצבה של נעמה. "אם הייתי פוגשת אותו, הייתי אומרת לו שאני מתביישת לחשוב שיש בינינו אנשים כמוהו, מבחינתי זה לרצוח. הרי אם לא הייתי יוצאת בחיים הוא היה הרוצח שלי. "

ללמוד להשתעל, לפסל מצבי רוח

נעמה מספרת כי בתקופה שאחרי התאונה התחושה היא כאילו נולדים מחדש. "אתה יודע איך מרימים את היד, אבל פיזית אתה לא מצליח. לימדו אותי כל מיני דברים כמו להשתעל, להתעטש, פשוט לומדים הכל מההתחלה". אחת הדרכים שלה להתמודד עם הטראומה היא לפסל. "אני מפסלת מצבי רוח, רגשות או את מה שהייתי לדעתי לפני התאונה. וגם אחרי. ההתעסקות עם החומר מוציאה ממני את הכל. זה פורקן שנותן לי כוח להמשיך."