סכנה לציבור: מאושפזים בורחים מבתי"ח לנפש
זה כבר הפך מזמן לתופעה. מדי חודש בורחים למעלה מ-10 מאושפזים מהמוסדות הפסיכיאטריים השונים ברחבי הארץ. במקרים רבים מהווים הנמלטים סכנה לציבור, בפעמים אחרות זה נגמר בהתאבדות, כמו במקרה האחרון בשבוע שעבר. למה זה קורה?
למרות שנדמה שמדובר בתופעה מתגברת, נתוני משרד הבריאות מעידים דווקא על מגמת ירידה. בשנת 2006 אירעו בממוצע 26 מקרי בריחה בחודש וב-2007 היו בממוצע 16 מקרים. מנתוני המחצית הראשונה של 2008 עולה כי היו בממוצע 11 מקרי בריחה בחודש. במשרד הבריאות מציינים כי לחלק ניכר מהבריחות אחראים אנשים הנמצאים בבית החולים בצו הסתכלות, לפני החלטה האם להעמידם לדין.
הרגשת כישלון
פני ברבלק, יו"ר עמותת הסיעוד הפסיכיאטרי והאחות הראשית בבית החולים "לב השרון" מסבירה: "כשיש צוות של חמישה אנשים במשמרת עם 40 חולים, אחד מקלח, שני מחלק תרופות וכן הלאה, אין אפשרות לשמור בצורה הרמטית
על כל החולים. אנחנו אנשי מקצוע, לא סוהרים". בהתייחס לאירוע הבריחה בגהה אמרה ברבלק "זה הסיוט של כולנו, זה תרחיש נוראי, אבל זה עדיין לא אומר שזה כישלון של המערכת. פסיכיאטריה זה לא הרנטגן של הנפש. אי אפשר לדעת בוודאות שהחולה הזה יקפוץ מגג".
לדבריה, אירועי הבריחה גורמים לתחושת שחיקה בקרב האחיות והאחים הפסיכיאטריים. "הצוות הסיעודי נמצא תחת תחושה של איום פנימי שאם תהיה בריחה זה אסון ויהיו ועדות בדיקה ומעורבות של התקשורת. זה לא קיים בבתי חולים כלליים וזה מוסיף לשחיקה ולעייפות של הצוות. יש תחושה שאם מישהו ברח זה כישלון של המחלקה ואחרי הכל - אנחנו לא שוטרים אלא בני אדם".
לדבריה, בבית החולים שבו היא עובדת הוגשה בקשה להכניס מצלמות במעגל סגור לשטחים הציבוריים במחלקות, כדי לסייע בהשגחה על המטופלים.
ד"ר אלכס גרינשפון, מנהל בית החולים "שער מנשה", שעלה לכותרות בעקבות שורה של מקרי בריחה מעדיף להתייחס לבורחים כאל נעדרים. "מספר האנשים שמאושפזים בבית החולים נגד רצונם הולך וגדל. בגלל המחלה הנפשית הם מנסים לבטא את עצמם ודרך הביטוי שלהם היא היעדרות. רוב האנשים לא בורחים מתוך הכרה שלמה, אלא מתוך דחפים של המחלה. רובם הוחזרו על ידי קרובי משפחה או חזרו לבד ולמזלנו לא אירע שום מקרה חריג מחוץ לבית החולים".
לסגל אין סמכויות של שוטר
בשער מנשה נמצאת מחלקה מאובטחת יחסית בשם "המחלקה לביטחון מירבי", מחלקה סגורה, שחלק גדול מהמאושפזים בה הם חשודים בפלילים, שעלה חשד שאינם כשירים לעמוד לדין והם נמצאים בבית החולים לצורך הסתכלות. בניגוד למחלקות אחרות בבתי חולים פסיכיאטריים בהן נמנעים מהצבת סורגים בחלונות, במחלקה זו ישנם סורגים וגדרות ובכל זאת ישנן בריחות. "גם שם אנשים מצליחים לברוח בעזרת חכמה: הם הולכים צעד אחד קדימה לפני מה שאנחנו חושבים. למשל, מטפסים על כתפיים של חולה אחר במקום על סולם. אחרי שאדם יוצא מהמחלקה, שום גדר לא תעצור אותו, בגלל חוסר השיפוט שלהם והיכולת לעבור סבל שאדם רגיל לא היה סובל. מאושפזים אצלנו יותר ויותר אנשים שהתנסו במעצרים ובישיבה בבית סוהר ושם לא לומדים הרצל או ז'בוטינסקי, אלא איך לברוח".
אבל אשפוז פסיכיאטרי אינו כליאה וגם חולה שמאושפז בכפייה רשאי לצאת מהמחלקה. פרופ' אבי בלייך, יו"ר איגוד הפסיכיאטריה ומנהל בית החולים "לב השרון" מסביר: "האשפוז בכפיה הוא חוקי, אבל אם חולים יצאו מהמחלקה, אתה לא יכול למנוע מהם את היציאה. כשחולה יוצא מהמחלקה, אין לאף אחד סמכות לעצור אותו. כל ניסיון כזה יהיה בגדר תקיפה. לסגל אין סמכויות של שוטר. אנחנו מסגרת אזרחית".
"אנחנו צריכים להבטיח את הזכויות של החולים", מוסיף בלייך, "ובתפר הזה קורה שבורחים. אנחנו מוטרדים לא פחות מהאלימות שגואה בקרב מטופלים כלפי צוות רפואי. בשנים האחרונות, לאור הוצאה של חולים לקהילה, החולים בבתי החולים הם יותר קשים ויש גילויי אלימות. אי אפשר שמקום שנותן טיפול, ובמידה יתרה של חמלה, הטון המוביל יהיה של כליאה. אנחנו לא בית כלא".
בניגוד לסטיגמה ולדיווחים על חשודים בפלילם שנמלטו מציין בלייך כי "הרוב הגורף של החולים והבורחים כלל וכלל לא מסוכנים".
לא הוכשרנו להיות סוהרים
ד"ר יעקב פולקביץ', ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות מדגיש כי "מוסד פסיכיאטרי הינו מסגרת טיפולית המיועדת לאנשים הסובלים ממחלות נפש וזקוקים לטיפול, בחלק מהמקרים במסגרת מוגנת וסגורה, כדי להגן על שלומם ועל שלום הסביבה. הצוות העובד במוסדות הפסיכיאטריים הינו צוות רפואי, שהוכשר לתת טיפול רפואי פסיכיאטרי, ותפקידו הנוסף הוא לשמור ולהגן על שלום המטופלים האחרים. צוות זה לא הוכשר להיות סוהרים, או לחילופין שומרים ועושה את המיטב שהוא יכול, במסגרת תפקידו לשמור על החולים".עוד ציין כי לבריחות ולמעשי אלימות אחראים בעיקר חשודים בפלילים המאושפזים לצורך הסתכלות. "לצערנו במרוצת השנים האחרונות עלה מספר ההסתכלויות המופנות למחלקות הפסיכיאטריות, כאשר מספר המקרים המסתיימים ללא אבחנה פסיכיאטרית, כלומר אינם סובלים ממחלת נפש ומסוגלים לעמוד לדין, עולה. אוכלוסייה זו, שאיננה סובלת ממחלת נפש, והימצאותה במסגרת מחלקה פסיכיאטרית, הינו אילוץ, או לחילופין בעצם מעצר לצורך הסתכלות, שוהה במסגרת המחלקות הפסיכיאטריות בעל כורחן. התוצאה היא שמאושפזים אלו נוטים להתנהג יותר באלימות בתוך המחלקות, גם כלפי הצוות הרפואי, וגם נוטים לברוח מהמחלקות. מדובר במוסדות רפואיים ולא בבתי סוהר, שגם מהם קיימות בריחות".
לפנייה לכתב/ת 
