האם שיעורי הבית נעלמו מהעולם?

כבר שבועיים הסטודנטית מכיתה ג' הולכת וחוזרת אל בית הספר וממנו - ומטלות אין. כלומר, לי יש מטלות רבות, שעיקרן הגעה קבועה אל חנויות הספרים על מנת להשלים רכישות של ציוד וחוברות, אבל התלמידה הטרייה נטולת דאגות. היא יושבת ומציירת שערים במחברת: שער כחול-לבן למולדת, שער עם תווים למוסיקה ושער מפואר למחברת תורה.

"אין שיעורים?" השאלה הקבועה שלי זוכה להרמת כתפיים ולפעמים גם למענה החדגוני: "אמא, באמת, עשיתי כבר בכיתה".

"יש להם המון עיסוקים בשעות אחר הצהריים – חוגים, חברים, שיעורים פרטיים, למה להעמיס עליהם גם שיעורי בית?" הדפה אחת האמהות את טרוניותיי בדבר אווירת סוף קורס דקה אחרי ששנת הלימודים החלה. היא מן הסתם מדברת בשם עצמה - לה יש המון מטלות וממש אין לה זמן פנוי להכין את שיעורי הבית במקום הילדים.

באסיפת ההורים, במפגש הראשון עם המחנכת החדשה, קיבלנו אישור סופי לכך ששיעורי הבית הפכו ממטלה מכוננת לתוכנית כבקשתך. היא באמת מקסימה ומלאת כוונות טובות, המחנכת החדשה, ו"אני גם אוהבת אותה. מאוד", מקפידה הבת שלי לדקלם כבר מתחילת השנה.

האמת? יש לה את כל הסיבות שבעולם. קיבלנו מורה משקיענית ואכפתית שקשובה לצרכי הילדים. היא מזמינה אותם לפנות אליה במייל (טכנולוגיה מתקדמת!) בכל שעות היממה. היא דואגת שיאכלו היטב, שישתו מים, שילמדו איך ללמוד ולא ידקלמו כמו תוכי (סוף סוף!). חשוב לה שיהיו חברותיים ומאושרים, שיסדרו יפה את הציוד בתאים ולא ישאו ילקוטים כבדים על הגב.

יש לנו באמת באמת את כל הסיבות שבעולם להיות רגועים בזמן שהילדים שלנו בידיים שלה, אבל היא לא מאמינה בשוט שיעורי הבית. "שיעורי הבית הם מבחינתי העשרה בלבד. הם נועדו לגרום לילדים להתעניין עוד קצת בנושא, להתעניין, להעמיק".

בתגובה, אמרה אמא אחת "שבאמת, אולי כדאי להיות ברורים יותר עם שיעורי הבית, וכי ההגדרה הזו של העשרה קצת מבלבלת את הילדים". בערב, כששוחחתי עם חברה מעיר אחרת, שמעתי שאצלם המורה נותנת שיעורי בית, אבל הודיעה שהיא לא בודקת. "אין לי זמן לבדוק על 36 מחברות", פטרה.

שיעורי בית, מורים יקרים, הם לא רשות, הם לא תוכנית כבקשתך, הם לא "עשיתי כבר בכיתה". שיעורי בית הם כלי הכרחי בעזרתו ירכשו הילדים הענוגים שלנו עשרות מיומנויות חיוניות על מנת שיצליחו ביום מן הימים לקיים את חברת המבוגרים גם בלי שנמרק להם את האגו.

כדי שיצליחו לקיים חברת מבוגרים יזמית ויצרנית, חרוצה ואחראית, הם צריכים להתנסות באופן קבוע במנעד הדרישות הנחוצות להכנת שיעורי בית כהלכתם: ישיבה על כיסא בבית, באופן עצמאי, בלי לקום כל שנייה על מנת לחדד את העיפרון (ישיבות בהייטק נמשכות המון זמן, אי אפשר לצאת כל רגע להפסקה), איתור וניפוי של חומרים במקורות מידע (על מנת לחבר את יצירת המופת הבאה בספרות צריך לנבור ולהיטען במה שכתבו אחרים), היכולת לתכנן את הזמן (מפקד במשטרה לא יכול לאחר לישיבת המטה), כתיבה נקייה במחברת, כדי שהמורה תצליח לקרוא, בהנחה שהיא בודקת (ראיתם פעם מעצב גרפי שמגיש פרזנטציה מלוכלכת?).

שיעורי הבית לא יכולים להיות אלמנט הנתון לבחירתם של הילדים. שיעורי הבית צריכים להיות חלק בלתי נפרד מהמטלות היומיות שהתלמידים צריכים לעמוד בהם. שיעורי הבית הם הכלי הזמין והיעיל ביותר שילמד אותם כל מה שהם כל כך לא יודעים בגלל הצפיפות בכיתות, בגלל שיטות הלמידה המקדשות את ה"מה" על פני ה"איך", בגלל הזילות שבערך החובה והעמידה בכללים.

שיעורי הבית וההכרח לעמוד בהם (כן, הפחד שהמורה תבדוק והם ייתפסו ללא שיעורים), הם הדרך המהירה והיעילה ביותר ללמד אותם לעבוד באופן עצמאי. החובה להכין שיעורי בית תלטש בתוכם את ההרגל להתחיל משימות ולסיים אותן בזמן קצוב, תעצים את הנכונות וההכרח להיות אחראים על מה ומתי הם צריכים לעשות. החובה להכינם תלמד אותם לקבל מרות, לעמוד בזמנים, ליצור סדרי עדיפויות. הכנת שיעורי הבית תגרום להם להתגאות ביכולות שלהם, לחזק את הביטחון העצמי, להציג לראווה את החוזקות שלהם. זה כל כך הרבה יותר חשוב מהצורך האובססיבי שלנו למצוא חן בעיניהם לטווח הקצר.

ועד שלא תשוב ההילה של שיעורי הבית לזרוח, ועד שלא יחזרו להיות כלי חינוכי מדרגה ראשונה, אל תרימו גבה כאשר תקראו בעיתונים שהילדים מדווחים בסקרים על בזבוז של חמש ושש שעות יומיות בצפייה בטמבלוויזיה. תאמינו לי שהם היו שמחים, במקום זה, להכין קצת שיעורי בית, לו רק היו דורשים מהם.