אז הוא אמר. זה לא עולה לו כסף, להגיד
בעולם ההיכרויות, לא פחות מבמקומות אחרים, חשוב להתנהל עם מילים ביושר, אחרת נכנסים לסיטואציה של "זאב זאב" - אתם בעצם מבקשים ממני להפסיק להאמין למה שאומרים לי
אם אתם יוצאים לדייטים, אתם בטוח מכירים את שלב הפוסט דייט, שכולל ניתוח מקיף של מה שנאמר בו ומה ניתן להסיק ממנו.
בדרך כלל אתם שולחים את החברים הטובים שלכם לקרצף ידיים ולהשתתף בניתוח. כל אחד מביא את הניסיון שלו לשולחן, ולמרות כמות המומחים שהולכת וגדלה עם השנים, איכשהו זה ניתוח שנידון לכישלון. כי בסופו של דבר, אחרי עוד כמה שלבים של היכרות, אני מוצאת את עצמי מדקלמת את אותן מילים תמימות: "אבל הוא אמר ש...."
ועל כך משיבים חבריי, "יוצאי יחידות היכרות נבחרות", בגיחוך אדיש:
"אז הוא אמר".
כן, אני יודעת. אמרתם לי את זה כבר באינספור הזדמנויות וצורות: "זה לא עולה לו כסף להגיד", "מילים לחוד ומעשים לחוד", "דיבורים כמו חול ואין מה לאכול".
ואתם גם לגמרי צודקים. אבל בתור מי שמילים עבורה הן עולם ומלואו, אני לא יכולה שלא לתהות - איך זה שעבור כל כך הרבה אנשים מילים עברו זילוּת שכזאת? מה הדבר הראשון שאנחנו מלמדים את העוללים שלנו? איך עוברים אלינו רוב האינפורמציה והידע? איך אנחנו מתקשרים זה עם זה? על מה מבוססות אמנויות שמפתחות לנו את הדמיון ומסבות לנו הנאה וריגוש כמו ספרות ושירה? מה אתם עושים ברגע זה אם לא קוראים את המחשבות שלי באמצעות המילים שאני בוחרת?
אז למה אנחנו מרשים למילים להפוך לזולות?
מילים הן דבר שצריך לקדש.
מילים הן חלק גדול ומשמעותי ממה שמבדיל אותנו ומייחד אותנו משאר בעלי החיים.
למילים יש כוח עצום, השפעה חזקה ויכולת בלתי ניתנת לכימות.
מיליוני אנשים בעולם עושים קריירה ממילים.
יכולת ביטוי נחשבת לאחד הכישורים הנחשקים ביותר שאדם יכול להחזיק.
אז נכון, יש פה מלבד עניין המילים גם נושא כאוב בפני עצמו של יושר ואמינות, אבל מה שאני מנסה לומר הוא שאנשים צריכים להפסיק לפזר מילים ללא מחשבה.
בעולם ההיכרויות, לא פחות מאשר במקומות אחרים, חשוב להתנהל עם מילים בחוכמה. כי בתחושה שלי, אנחנו נכנסים לסיטואציה של "זאב זאב". אתם בעצם מבקשים ממני להפסיק להאמין למה שאומרים לי.
נכון שמעשים עדיין מדברים חזק מכל מילה, אבל אם נפסיק להקשיב למה שאנשים אומרים בהנחה שרוב הסיכויים הם שהם לא מתכוונים לדבריהם, זה ישאיר אותנו בעולם של ספקנות, חשד וחוסר אמון.
אולי אני עדיין חיה בעידן התמימות
מצד שני:
מילים מסחררות, מילים ממכרות, מילים משקרות
שרית פרקול
אני יכולה להתאהב במישהו שכותב יפה. מסוגלת להאמין לתיאורים מדויקים, המציירים רגשות ביד אמן. כמה קל לחשוב שאדם שמתאר אהבה, קינאה, עצבות, ברגישות כה רבה, בלי אף צרימה וזיוף, יהיה רגיש לפחות באותה מידה גם כלפייך
ואני, סלחו לי חבריי היקרים, אולי עדיין חיה בעידן התמימות, אבל רוצה לתת לאנשים ליהנות מהספק. אני רוצה לקוות שכשמישהו אומר משהו הוא מתכוון לזה.
אז נכון שאני חוטפת זצים של אכזבה בכל פעם שאני מגלה שלמילים שנאמרו לא היה כיסוי, אבל המסקנה המתבקשת נוגעת דווקא לאופיו של אותו אדם, ולא אלי. כי אני בוחרת להמשיך ולדבוק בערכים שלי ולחכות לאותו אחד שגם עומד מאחורי מילותיו.
זה קצת מצחיק כשאני חושבת על זה, אבל אני למשל לא נשבעת אפילו לעצמי כשאני לא בטוחה שאוכל לקיים. מזמן הפסקתי לצאת בהצהרות שאני יודעת שלא אצליח לעמוד בהן. אני מאוד משתדלת לא להגיד דברים סתם, בטח לא למישהו שעלול להיפגע או להתאכזב מדברים אלו. ואם יוצא בכל זאת שאמרתי משהו שלא התממש - אני חושבת שאני מקפידה להשתמש בעוד מילים ולהתנצל.
אפשר לומר שאין לי מילים לתאר מילים, אבל אני בטוחה שכבר הבנתם מה ניסיתי להגיד. אז אולי תעשו החלטת שנה חדשה ותנו כבוד למילים שלכם.
מגיע להן.
ולכולנו.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
