תשמעו קללה

ב-1977 שידרה רשת HBO הצעירה מופע של הסטנדאפיסט ג'ורג' קרלין. בעיצומו של השידור הופיעה הודעה מיוחדת שהזהירה את הצופים בבית ממה שעמד לקרות: מילים קשות, מילים מהסוג שנשמעו עד אז רק ברחוב, יבקעו מהטלוויזיה שלהם אם יעזו לסכן את נשמותיהם הרכות ולא לכבות אותה. אפשר לנחש שההודעה הזאת גרמה ליותר אנשים להגביר מאשר להעביר ערוץ, אבל כך או כך, האזהרה ירדה וקרלין התחיל את הקטע הכי מפורסם שלו -"שבע מילים גסות".

"יש פה מישהו מבת ים?" (ג'ורג' קרלין)

קרלין סיפר לקהל שהוא ערך רשימה של מילים אסורות, מילים שהוא לא יכול להשתמש בהן בטלוויזיה. "כשהרכבתי את הרשימה", הוא אמר, "התחלתי להבין שיש יותר דרכים לתאר מילים מטונפות מאשר מילים מטונפות: שפה רעה, מלוכלכת, מטונפת, דוחה, נאלחת, וולגארית, מחוספסת, לא נאותה, בטעם רע, שפת רחוב; דיבור מלתחות, דיבור שירותים, דיבור קסרקטינים; שפה שובבה, חצופה, עזת פנים, בוטה, גסת רוח, המונית, חמוצה, מגונה, טמאה, מגעילה, כחולה, נמוכה, נועזת, מרומזת; לגדף, ללכלך, לקלל". כאן לקח קרלין פאוזה קצרצרה לפני שהמשיך: "כל מה שאני הצלחתי לחשוב עליו היה חרא, פיפי, זיון, כוס, מוצץ זין, בן זונה וציצים".

גבירותי ורבותי, עכשיו בטלוויזיה: שבע המילים שאסור להגיד בטלוויזיה.

מוכרחים להמשיך ללכלך

קרלין, שמת ביוני השנה מאי ספיקת לב מזוינת בגיל 71, לא היה הראשון שקילל: הרי אנשים מקללים מאז שאדם ראה את חווה אוכלת מעץ הדעת ואמר לה "אחותך". אבל הוא היה הראשון שקילל בטלוויזיה, מה שהופך אותו לאחד מהאחראים לזה שמילים מהרחוב הפכו לחלק מהארסנל של הקומדיה.

קרלין עצמו ציין שהושפע מרבים וטובים, מקללים בפומבי ומקללים בפרטי, ביניהם דני קיי (לא קילל), אבוט וקוסטלו (לא קיללו), האחים מרקס (לא קיללו, בקושי דיברו) ולני ברוס (קילל אחושרמוטה, דוגמאות בהמשך). מה שיותר חשוב זה שהוא גרם להרבה אנשים להגיד להמון אנשים ללכת להזדיין. ברור שהוא הראה את הדרך לקומיקאים שמתגאים בפה מטונף -ביל היקס, אדי איזרד, קולין קווין, שרה סילברמן -אבל אנחנו חייבים לו גם על כריס רוק ועל סטיבן קולברט, על "המופע של עלי ג'י" ועל "הדיילי שואו", על כל סרט של ג'אד אפאטו ושל קווין סמית (קרלין אפילו שיחק חשמן ב"דוגמה"), ועל כל פרק של "סאותפארק". בעצם, כמעט על כל דבר שלא משודר באחת מרשתות השידור האמריקאיות הגדולות. וגם כמה דברים שכן.

מאז שקרלין אמר זין בטלוויזיה, קומיקאים אומרים הכל בטלוויזיה. קחו לדוגמה את שרה סילברמן, שהסבירה אצל קונאן אובראיין ב-2001 איך התחמקה מלשמש מושבעת במשפט פלילי: "חברה שלי יעצה לי לכתוב בטופס משהו לא נאות, כמו למשל 'אני שונאת מלוכסנים'". שרה'לה לא רצתה לצאת גזענית, ועוד יותר לא רצתה להיות מושבעת, אז בסוף היא התפשרה וכתבה "אני מתה על מלוכסנים". אן.בי.סי והתוכנית של קונאן אובראיין קיבלו מכתבים מכל סיני על פני תבל והתנצלו כמו ילדים בחדר המנהל. סילברמן לא הסכימה להתנצל, אבל החוויה לימדה אותה שיעור חשוב. כמו שהיא הסבירה בתוכנית Politically Incorrect, "גזענות זה דבר רע. ואני מתכוונת לרע במובן השחור של המילה".

הרבה לפני סילברמן היה צ'ארלס רוקט. אתם אולי זוכרים אותו כבד-גאי ב"טיפשים בלי הפסקה", אבל מי שגדל בארה"ב של תחילת שנות ה-80 זוכר אותו יותר כבחור ההוא שקילל ב"סאטרדיי נייט לייב". "אוי, בנאדם", הוא פלט אחרי ששיחק נפגע ירי, כשכותרות הסיום כבר רצו על המסך, "זאת הפעם הראשונה שירו בי. הייתי רוצה לדעת מי המזדיין שעשה את זה". ואז הכותרות נגמרו, ומישהו מההנהלה בא ואמר לרוקט שהוא מפוטר.

בניגוד לרוקט, ששילם בג'וב שלו על השימוש בשורש זי"ן, ביל היקס עשה מזה קריירה. הקומיקאי הזה, שנשמע כמו פרי האהבה של וודי אלן וג'ורג' קרלין, ראה את קרלין על במה הוליוודית בתחילת שנות ה-80 ואמר לעצמו שלקלל גם הוא יודע. "הרבה נוצרים עונדים צלב סביב צווארם", אמר פעם היקס בהופעה. "אתם באמת חושבים שאם ישו יחזור, הוא ירצה אי פעם לראות צלב מזוין? זה קצת כמו ללכת לג'קי קנדי עם תליון של רובה, אתם יודעים".

לפה של היקס לא היו גבולות. כשאיזה דביל הפריע לו בהופעה בשיקגו ב-1989, הוא צרח לו ש"להיטלר היה רעיון טוב, הוא פשוט לא מימש את הפוטנציאל שלו" (אחר כך הוא הסביר שהוא לא אנטישמי, אלא חש גועל נפש כלפי האנושות באופן כללי). פעם אחרת הוא גירש מישהי מהאולם בצרחות הבאות: "שרמוטה מזוינת, לכי מכאן, את כל מה שאמריקה צריכה להוריד באסלה, את חרא מזוין, עופי מפה, כלבה שיכורה מזוינת. קחו אותה החוצה, לכי תראי את מדונה המזוינת, חתיכת מטומטמת מזוינת. 'אני יכולה לצרוח על קומיקאים כי אני כוס שיכור, זה נותן לי כרטיס פתוח. יש לי כוס ואני שיכורה. אני יכולה לעשות מה שאני רוצה! אין לי זין, אני יכולה לצרוח על אמנים!'". כשהוא סוף סוף נרגע אמר היקס לקהל: "מצטער שהייתם צריכים לראות את זה. אמא שלי יכולה להיות ממש זונה".

"אל תתווכח איתי, אני זוכר בבירור שזה 'פעמיים בוסקילה'" (לני ברוס)

ב-1993 עשה היקס היסטוריה: במה שהיתה אמורה להיות ההופעה ה-12 שלו אצל דייויד לטרמן, הוא הפך לקומיקאי הראשון בתולדות התוכנית שמופע שלם שלו נגנז אחרי שהוקלט. הוא ירד בין השאר על ישו (שוב הקטע עם הצלבים) ועל המתנגדים להפלות ("אם אתם כל כך בעד החיים, תפסיקו לחסום מרפאות נשים ותתחילו לחסום בתי קברות") לפני שסי.בי.אס החליטה שזה לא ראוי לשידור.

כן, האמת היא שיש יותר משבע מילים שאסור להגיד בטלוויזיה. זה היה נכון בשנות ה-90 וזה נכון היום. אבל אם יש הרבה יותר מילים שמותר, זה רק בזכות הפיות המטונפים של חלוצים כמו ג'ורג' קרלין. ואם אנחנו כבר בעניין של להצדיע לראשוני המנבלים, אי אפשר לחמוק משאפו לעוד שני גברים מתים מצחיקים. השני הוא לני ברוס, והראשון הוא ריצ'ארד פריור.

יש לי זונה קטנה בלב

ריצ'ארד פריור נולד ב-1940 בבית הזונות של סבתא שלו - באמת, בסבתא שלי - וגדל כשחור הכי דפוק בנהר אילינוי, האח הדפוק של המיסיסיפי. כמו שברוס ספרינגסטין כתב פעם על עצמו, הוא "נולד כחול וחבוט אבל התפוצץ כמו סופרנובה". פריור התחיל לקלל כבר ב-1967, ואמר את המילה Nigger יותר פעמים מבעל חווה באלבמה באמצע המאה ה-19. למרות ובגלל הפה שלו, מאז ועד מותו הוא הספיק לשחק ביותר מ-40 סרטים (מ"החבובות" ועד "סופרמן 3") ולהיבחר כאמן הסטנדאפ המצחיק ביותר בכל הזמנים על ידי ערוץ קומדי סנטרל.

יש אנשים עם פרצוף קשוח, ויש אנשים שעושים פרצוף קשוח ויוצא להם פרצוף מצחיק. הקריירה של פריור התחילה כשהיה בן 19 ועבד בקליפורניה כדי.ג'יי במועדון בבעלות המאפיה; לילה אחד הוא שמע שהמנהל לא מוכן לשלם לחשפנית שעבדה במקום, וניסה לשדוד ממנו את הכסף באיומי אקדח קפצונים. רק שפריור היה יותר קומיקאי מלידה מאשר שודד, והמנהל היה בטוח שהוא צוחק איתו. לונג סטורי שורט, הוא שידרג אותו למעמד הבדרן המקומי.

בתחילת הדרך היה לפריור סגנון מובהק: זה של ביל קוסבי. הוא הציג את עצמו לאמריקה בע"מ בתוכניות כמו "אד סאליבן" ו"הלילה עם ג'וני קארסון" עם הגירסה שלו לסטנדאפ הנקי והמתאים לצריכה משפחתית של קוסבי, אבל מהר מאוד נמאס לו לעשות קומדיה של מישהו אחר. הוא רצה להראות את העולם דרך העיניים של הכושי שגדל בבית זונות. "עשיתי המון כסף מלהיות ביל קוסבי", אמר פעם פריור, "אבל היה עולם של נרקומנים ושיכורים, כרישי פול וזונות, שצרחו לי בתוך הראש. ככל שניסיתי לשמור אותם בפנים, הם ניסו לברוח. הלחץ נבנה עד שהשתגעתי".

פריור באמת התחיל להשמיע קולות של נרקומנים וזונות, ולקלל, ולעשות סמים, ולהשתגע. במאי 1980 הוא כיכב בראיון מחוק במיוחד על הסט של הסרט "שיגעון על תנאי", שבו שיחק לצד ג'ין וויילדר. לימים הכתיר אתר האינטרנט Cracked את הדבר הזה כהופעה הטלוויזיונית הכי מסטולית בהיסטוריה.

במשך 13 דקות עשה פריור חיקוי מוצלח של אחד שעושה ביד וזרק לאוויר משפטים כמו "ג'ין וויילדר מושך כוסיות. ג'ין וויילדר מושך כוסיות וגם כמה נערים לבנים יפים". או "ג'ין וויילדר לא שווה כלום, הוא הומו. אני מחבב אותו כי הוא מצחיק, אבל הוא מתרומם בשלושה דולר". או "אני פושע, אבל לא תפסו אותי אתמול כשקניתי קוקאין מול שמונה שוטרים. אני בן זונה שחור שמנוני ובר מזל". כשהמראיין הגדיר אותו כקומיקאי הגדול ביותר מאז צ'ארלי צ'פלין, פריור ענה: "המזדיין אפילו לא דיבר. אני מדבר". ואז הוא עשה זין למצלמה - עם כל האמה, כמו שצריך - ושאל את המראיין: "נכון שאתה אוהב ילדות קטנות? תגיד בטלוויזיה שאתה אוהב ילדות קטנות".

"אני מחבב ילדות קטנות".

"כן", הסכים איתו פריור, "הייתי מזיין אותן".

מה אתה חושב על צנזורה, ניסה המראיין להשחיל שאלה.

"שתזדיין הצנזורה ואמא שלה. אני לא טוב, ואני לא מנסה להיות טוב. אני מאושר. כרגע אכלתי שלושה כוסים של נערות לבנות".

"אני לא יודע כמה מזה נוכל להעלות לאוויר".

"לא אכפת לי מהאוויר. אוויר מזוין זה בחינם".

חודש אחר כך, ב-9 ביוני 1980, פריור חגג בבית עם מספיק קוקאין בשביל לחטוף התקף פסיכוטי מהסוג ששולח אותך לקפוץ מהחלון - רק שהוא שפך על עצמו רום, הצית את עצמו ורץ במורד הרחוב, עד שכמה שוטרים קפצו עליו וכיבו אותו. "כשהאש פוגעת לך בתחת", הוא ניתח בדיעבד את האירוע, "זה מפכח את התחת שלך מהר. אני ראיתי משהו ואמרתי, 'טוב, זה די כחול. אתה יודע מה? זה נראה כמו אש! אש היא דבר מעורר השראה. צריך להשתמש בה באולימפיאדה. אני למשל רצתי 100 מטר ב-4.3 שניות".

כעבור שש שנים הפסיק פריור לרוץ: הוא אובחן כחולה טרשת נפוצה. ב-1991 הוא דיבר לראשונה על המחלה, וסיפר שרק בגללה הפסיק עם הסמים. "אלוהים", הוא אמר, "נתן לי את החרא הזה כדי להציל את חיי". ב-2005, אחרי 19 שנים של התנוונות, פריור מת מהתקף לב. אשתו אמרה שהוא הלך עם חיוך על הפנים; הוא בטח היה אומר שזה רק העוויתות המזוינות.

העולם מגעיל אז צוחקים

ווהן מידר היה קומיקאי דרג ב' שהצליח להתפרסם כחקיין של ג'ון קנדי בתקופה הקצרה שלו כנשיא. כמה ימים אחרי רצח קנדי עלה לני ברוס לבמה בתיאטרון הווילג' בניו יורק, מול קהל שבכלל לא היה בטוח אם כבר מותר לו לשמוע בדיחות. "ווהן מידר המסכן", פתח ברוס את ההופעה, "ווהן מידר הזדיין".

"על הזין שלי בני יהודה, פגרה עכשיו" (ריצ'ארד פריור)

למרות הבדיחה המאוד מצחיקה הזאת, ברוס הוא אולי הקומיקאי היחיד בהיסטוריה שהיה יותר חשוב ממצחיק. דילן כתב עליו שיר, הביטלס שמו את הפרצוף שלו על העטיפה של "סרג'נט פפר", והבדרן דיק גרגורי אמר עליו ש"הוא הפלא השמיני של העולם. צריך לחזור עד מארק טוויין בשביל למצוא מישהו שמתחיל להתקרב אליו. אם לא יהרגו אותו או יזרקו אותו לכלא, סביר שהוא יזעזע את כל המדינה המזוינת".

בסוף הוא הרג את עצמו, ואפילו די מהר. במידה מסוימת זאת היתה הבדיחה הכי טובה שלו (טוב, חוץ מההיא עם ווהן מידר). אבל לפני שאנחנו מגיעים למותו של לני ברוס, בואו נגיד כמה מילים על חייו.

לאונרד אלפרד שניידר, בן להורים יהודים ממעמד הפועלים, נולד בניו יורק ב-1925. את שמו הוא שינה כשהתחיל להופיע, כי "אלפרד שניידר נשמע הוליוודי מדי". ב-1942, אחרי פרל הרבור, הוא התגייס לצי. ב-46' שוחרר אחרי ששיכנע את הפסיכולוגים הצבאיים שיש לו דחפים הומוסקסואליים. הפריצה שלו, כמו של הרבה קומיקאים יהודים אחרים, הגיעה בשנות ה-50: הוא התחיל להופיע מול קהל בוהמייני במועדוני הלילה של ברוקלין ובלטימור. באותן שנים נהגו בדרנים לעלות לבמה בחליפה שהיתה מבאסת קברן, אבל הוא תמיד לבש ג'ינס וטריקו. באחד מהמועדונים האלה פגש ברוס את החשפנית הוט האני הרלו, שלא לבשה כלום, והתחתן איתה. זה החזיק מעמד שש שנים.

כבר ב-1949 הוזמן ברוס לתוכנית הכי חמה בטלוויזיה, "המופע של ארתור גודפרי". שם, בעולם השחור-לבן של סוף שנות ה-40, היהודי הלא מגולח הזה סיפר לעולם ש"אני ממש מתלהב ממה שעושים עם הומוסקסואלים במדינה הזאת: שמים אותם בכלא עם עוד המון גברים אחרים. זה עונש ממש טוב".

ב-1961 שמעו הרשויות על לובש הג'ינס החתרני ממועדוני הלילה של האינטלקטואלים הצעירים, ועשו את הדבר היחיד שרשויות ידעו לעשות עם לובשי ג'ינס בתקופה של ג'ון סטיינבק ו"מרד הנעורים": הן עצרו אותו באמצע הופעה בסן פרנסיסקו, רגע אחרי שאמר "מוצץ זין". כשהשוטרים גררו את ברוס מהבמה הוא הספיק להגיד למיקרופון ש"אני לא עשיתי את זה, בנאדם. רק אמרתי את זה". אחרי התקרית הזאת החלו מועדוני הלילה להחרים אותו, מחשש שהוא יביא יותר צרות מקהל.

אחרי שברוס הורד מהבמה גם באוסטרליה - הוא אמר רק "איזה קהל מזוין נפלא" לפני שהמופע הופסק - ואחרי שנאסר עליו בכלל להיכנס לבריטניה, לא נשארו הרבה מקומות שהוא היה יכול להופיע בהם וגם לקבל על זה כסף. באמצע שנות ה-60, על סף פשיטת רגל ועמוק בסמים מכל הסוגים, הוא הקשיב לעצה שנתן לו יו הפנר וכתב ביוגרפיה בשם "איך לדבר מלוכלך ולהשפיע על אנשים". היא פורסמה ב"פלייבוי" בחלקים במשך שנתיים, ויצאה לאור כספר ב-1965. כעבור שנה מת ברוס בגיל 40. הוא נמצא מת בדירה שלו עם מזרק תקוע בווריד. קשה לחשוב על סיום יותר קומי מזה לאיש שהפובליציסט וולטר ווינצ'ל הגדיר כ"מקיא מספר אחת של אמריקה". ברוס עצמו, אגב, העדיף להיחשב לקומיקאי שירותים. "אם משהו מגעיל אתכם בגוף האנושי", הוא נהג לומר לקתולים שהתלוננו על הסגנון שלו, "תתלוננו ליצרן".

לני ברוס לא סתם קילל. המילים הנמוכות שלו כוונו למקומות הגבוהים - מקומות שהשפה השולטת בהם היתה צביעות, פוליטיקה, ובעיקר גזענות. אם היום אנחנו מקבלים בשיא הטבעיות קומיקאים שנכנסים בממסד, זה הרבה בזכות העובדה שברוס עשה את זה כבר לפני 50 שנה. "קחו מאיתנו את הזכות להגיד זין", הוא אמר פעם, "ולקחתם מאיתנו את הזכות להגיד זין על הממשלה".

באחד המונולוגים המפורסמים של ברוס - מונולוג ששוחזר בסרט על חייו, "לני" - הוא ביקש שלא יראו בו גיבור תרבות, אלא אחד שעושה קריירה מכל החרא שבעולם: "אני מושחת לחלוטין. באמת. כל ההופעה שלי, כל ההצלחה הכלכלית שלי, מבוססת על גזענות, אלימות, ייאוש, מגפה וחוסר צדק. אם יקרה איזשהו נס וכל העולם יטוהר בבת אחת, אני אעמוד איפשהו בתור לדמי אבטלה".

"לני ברוס", כתבו עליו הביוגרפים רונלד ק"ל קולינס ודייויד מ' סקובר, "יצר אזורי חופש דיבור חדשים עבור האמריקאים. במועדוני קומדיה בכל רחבי המדינה ניתן היום להצהיר את מה שאי אפשר לומר, להשמיע את מה שאין לו קול, לסגוד למה שאיננו קדוש. זאת החירות הנפלאה של השפה חסרת הבושה".

ניפ/ פאק

"שפה חסרת בושה" סיבכה את החיים של לני ברוס, אבל בעשור שאחרי מותו היא כבר עשתה לריצ'רד פריור את הקריירה. ואז בא ג'ורג' קרלין, והכניס אותה לסלון של אמריקה.

לקרלין היתה הבעה של תהייה תמידית, כאילו מישהו סיפר לו משהו הזוי לפני חמש שנים והוא עדיין מנסה להבין אותו. לפעמים, כשהוא אמר דברים שנשמעו לו הגיוניים - למשל "לאלוהים שלי יש זין יותר גדול מאשר לאלוהים שלך" - הוא הביט בך כמו מישהו שמנסה להסביר ליהודי שנאציזם זה לא רעיון גדול. ואז הוא היה אומר לך ללכת להזדיין.

יש צדק פואטי בעובדה שדווקא קרלין, ברנש שאפילו לא סיים תיכון, הוא זה שהעביר לאמריקאים את המסר "עזבו אתכם משטויות, כוס זה מצחיק". אבל האמת היא שברגע ההוא בהיסטוריה של ארה"ב - כמה דקות אחרי מלחמת וייטנאם ומשבר הדלק, ווטרגייט וניקסון, "הסנדק" ו"תפוז מכני", נועם חומסקי ולני ברוס - זה פשוט היה צריך לקרות, איתו או בלעדיו. הרי זה קרה במקביל במוזיקה, דרך שירים כמו "גיבור מעמד הפועלים" של ג'ון לנון (פעמיים "פאק"), ובקולנוע, דרך סרטים כמו "כל אנשי הנשיא" (שבע פעמים פאק). תגידו מה שתגידו על טרנדים מהסבנטיז, מאז יש לנו עולם חדש, מזדיין.

קללות יכולות להיות סתם קללות, אבל כשהן מושמעות במקום הנכון - או ליתר דיוק במקום הלא נכון -הן אפקטיביות כמו בעיטה בראש. הקומדיה של קרלין היתה די מרוסנת בהשוואה למה שאנחנו שומעים היום, אבל שבע המילים שלו הספיקו כדי להעביר את המסר הנכון בזמן הנכון: תראי, אמריקה, אמרתי פאק בטלוויזיה ואף אחד לא יצא לרצוח את השכנים שלו.

כמובן שקרלין, ברוס ופריור לא רק קיללו: הרי אתה לא באמת יכול להגיד זין כל היום ולעשות מזה קריירה. קומיקאים שאין להם שום דבר להציע חוץ מאוצר מילים גסות לא מגיעים רחוק בדרך כלל, כי "לך תזדיין" לא אמור להיות רמת הסף של הקומדיה. הוא אמור להיות האיפון, המספרת, ההטבעה של הקומיקאי: אתה אמור להכניס אותו למשחק רק אחרי שכל השאר עובד נכון. לפחות נדמה לי, אין לי מושג מזוין בכדורסל.