שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    ילדה עם עיניים אדומות, דובי וכמה שקיות
    "היא לא אומרת 'את כמו הבת שלי' אלא 'את הבת שלי'", מספרת גליה על האם האומנת שלה, נירית. פעם כל מה שהיה לה זה דובי וכמה דברים בשקיות ניילון. היום יש לה משפחה
    "בהתחלה ממש נבהלתי. היה קשה. שאלתי את עצמי למה הגעתי לפה ולמה זה קורה לי. הם נישקו אותי מיד ודיברו. ניסו להבין איפה קשה לי ואיפה כיף לי. הם ממש ניסו ללמוד להכיר אותי. זה נתן לי את השלווה שאין יותר לאן ללכת, שאין צורך ללכת מפה". כך מתארת גליה בת ה-18 את הרגעים בהם הגיעה, חמש שנים לפני כן, אל משפחת האומנה שלה.

     

    היא עלתה לארץ בגיל 5 עם אביה, אחות בת 7 ואח בן שנה וחצי. האם נפטרה. לאחר מספר שנים האב נאסר ושלושת הילדים נותרו ללא משפחה. הילדים הופרדו בניסיון למצוא להם מסגרות מתאימות. גליה מספרת שתחילה הגיעה לאומנה שלא הצליחה במשפחה של חברה ולאחר מכן עברה מבית לבית עד שהגיעה אל נירית – אם גרושה לשני ילדים בני 5 ו-7.

     

    כשנירית סיפרה לשני ילדיה על גליה, בתה בת ה-7 אמרה: "איזה מזל - יש לנו את הבית ואת החיים והמשפחה שלנו". תוך שלושה שבועות גליה עמדה בפתח ביתה של נירית וילדיה שעמדו להפוך למשפחת האומנה שלה. "ילדה עם עיניים אדומות, שזה מה שיש לה בעולם: דובי וכמה שקיות ניילון", מספרת נירית. "היא עשתה לי באותו רגע צמרמורת והרגשה של 'תודה לאל על המקום שאני והילדים שלי נמצאים בו'".

     


     

    "לא היה מישהו שאני יכולה לסמוך עליו"

    בגיל 13 נצרר עברה של גליה בכמה שקיות. "מאוד פחדתי", היא מספרת. "לא הייתי רגילה להיות בלי אחי. סיפרו לי שאני מגיעה למשפחה שיש בה אמא ושני ילדים. אמרו לי שהיא אישה נפלאה ועסוקה, שהיא תלמד אותי הרבה ותעזור לי, אבל הייתי מבוהלת. לא היה מישהו שאני יכולה לסמוך עליו - שיגיד לי שהכל בסדר ושאין לי ממה לפחד. לא ידעתי איך הילדים שלה יקבלו אותי. פתאום נופלת עליהם אחות גדולה. בלילה הראשון לא נרדמתי מרוב פחד והתרגשות. חשבתי: מה יהיה הלאה? האם הם באמת בסדר כמו שסיפרו לי?"

     

    "היא ישבה מאוד שקטה", נזכרת נירית. "ליטפה את החתול והכלב שלנו – מקומות שנותנים כוח. זה היה מן מצב כזה שכולם באים עם הרבה רצון לבנות משהו משותף בריא, אבל לאף אחד אין באמת את הכלים המלאים לזה. היו הרבה שקט ומבוכה. כשגליה ביקשה כוס מים, אפילו זה ריגש אותי. הרגשתי שלילדה הזו לא היה עד עכשיו מקום בעולם בו יכלה פשוט לבקש כוס מים".

     

    "בהתחלה," נזכרת נירית. "היה לגליה מאוד חשוב להיות מאוד מסודרת, כמו שצריך. בפעם הראשונה שהיא השאירה בגדים באמבטיה אמרתי לעצמי: 'וואלה, עכשיו היא ילדה שלי'".

     

    "היא גדלה עם ערכים שונים", מתארת נירית. "בית הספר למשל, לא היה ערך. כשהלכתי איתה לבית הספר הקודם שלה, חשבו שבאתי לרשום תלמידה חדשה. היא לא הייתה קמה בבוקר כשלא התחשק לה. הייתה אומרת שלא צריך... זה לא היה פשוט לשנות את זה. היו מלחמות של 'מה אני צריכה ללמוד?' היום היא עם בגרות מלאה. גם העבודה לא הייתה ערך. לימדתי אותה לנהל תקציב, לחסוך למטרות שונות. כשגדלה היא עבדה בחופשות במלצרות.

     

    "זה אולי מוזר, אבל אני מרגישה שלא סתם היא הגיעה דווקא אלינו. זה כאילו שהיא הייתה צריכה לקבל תפקיד מסוים בחיים שלנו, בדיוק כמו שאנחנו ממלאים תפקיד בחיים שלה. היא הביאה אלינו חלק מעולם אחר, מחיים שונים לחלוטין, הראתה לילדים חלק מעולם אחר וזה טוב. הם קיבלו פתאום אחות גדולה. בהמון דברים היא מאוד מתאימה למשפחה שלנו. זה מצחיק, אבל אפילו במראה היא דומה לנו. פעם כשבאתי עם שלושתם למכון כושר אמרו לי: 'הגדולה ממש דומה לך. הקטנים פחות'. עם הזמן, היא הפכה להיות ילדה שלי לגמרי. ההרגשה שלי היא שהרווחתי ילדה. זו אחת המתנות הכי גדולות שאפשר לקבל.

     

    "אני נזכרת גם שיום אחד ניקינו ביחד את הבית ודיברנו. תוך כדי השיחה גילינו שבהרבה סיטואציות אנחנו חושבות אותו דבר ואז אמרנו אחת לשנייה ביחד: 'אין ספק שיש לנו חיבור מגלגול קדום'. חשבנו על זה בו זמנית והתחלנו להגיד את זה ביחד ומיד לאחר מכן פרצנו בצחוק".

     

    "אני לא קוראת לה 'אמא'"

    כיום גליה בת 18. היא עושה שירות לאומי בבית חולים במרכז הארץ. כשחיפשה לעצמה תפקיד היא אמרה: "אני רוצה לעשות משהו עם משמעות". "היא הפכה לאזרחית מועילה", מוסיפה נירית. "אני מאוד גאה בבחירות שלה".

     

    "אני לא קוראת לה 'אמא'", מספרת גליה. "כל כך הרבה קיבלתי מהילדים. אני לא רוצה לקחת את המקום שלהם. אנחנו מציגות את עצמנו בתור בת ואמא, אבל לקרוא לה אמא אני לא יכולה. יש לי כל כך הרבה זיכרונות וחוויות איתם. הם כתבו לי כל מיני פתקים כאלו. הילדה הגדולה הייתה כותבת לי כמה היא אוהבת אותי ביום הולדת ובאירועים אחרים. הייתה באה ומתייעצת מה נלבש. בלילות לפני השינה היינו מדברות המון. הרבה פעמים היא הייתה מחכה ערה עד שאגיע הביתה".

     

    "לילה אחד חזרתי מהעבודה מאוחר", ממשיכה גליה לספר, "נכנסתי לחדר וראיתי את הבת הגדולה במיטה שלי. היא הגיעה אלי למיטה במקום אל אמא שלה, אל נירית. זה ממש ריגש אותי. במקום ללכת לישון באיזו מיטה פנויה, נכנסתי למיטה וישנתי איתה. לפעמים כשנירית הייתה יוצאת מהבית בערב, הינו מכינים לה הפתעות קטנות כאלו. היינו למשל מנקים את הבית ואז יושבים שלושתנו על הספה ורואים סרט. אלו הן חוויות שלא אשכח אף פעם. יש לי בראש תמונות וזיכרונות, כל מיני דברים שאף פעם לא שוכחים.

     

    "אם יש בן אדם שהכי סמכתי עליו בעולם, גם עם השטויות שרציתי לעשות, זו היתה נירית. הייתי מתייעצת איתה על כל דבר, גם על בנים. מהדברים הכי פרטיים – ריב קטן עם חברה - ועד לדברים הכי חשובים.

     

    "בכל אירוע היא תמיד מציגה אותנו לפני כולם ואומרת שיש לה שלושה ילדים, אומרת את השמות שלנו ומודה לנו על זה שאנחנו עוזרים לה. זה מרגש אותי – את יודעת, אני הרי לא באמת הבת שלה. כשאני עושה משהו, היא אומרת לי – את יודעת שאת הילדה שלי, אז למה שלא אגיד לך מה נכון לך או טוב לך. היא לא אומרת 'את כמו הבת שלי', אלא 'את הבת שלי'.

     

    "לעולם לא אדבר גסויות וגם לא אתנהג בבית ובחוץ כמו הרבה צעירים. חשוב לי להחזיר להם באיזושהי דרך, כי את מה שהם נתנו לי אני בחיים לא אוכל להחזיר. מצד שני, זה מרגיש לי כמו משפחה ואני לא מרגישה חייבת. לא ביקשו ממני אף פעם משהו בתמורה – להיפך, כל הזמן שידרו לי - את אחת משלנו.

     

    "נירית נתנה לי את הדמות של האמא שהייתי צריכה ואת ההתפתחות הבריאה יותר. פשוט נתנו לי משפחה, בית, חום ואהבה. פתחו לי עולם אחר לגמרי. מצד שני, נירית הייתה לוקחת אותי לבקר את אבא בכלא כשישב. היה לה חשוב שאבקר אותו, שאבא לא ירגיש שלקחו לו משהו, שירגיש שעדיין אני הילדה שלו, שאני גדלה, שהכל בסדר שיהיה בלב שקט שלא פוגעים בי, אלא עוזרים לי".

     

    "ברגע שמאמצים ילד, כשיש הורים", מסבירה גליה את ההבדל בין אימוץ לאומנה. "זה לוקח מהאמא או מהאבא את הדבר הכי חשוב וזה סוגר את זה. זהו. זה מביא למקום שאף אבא או אמא לא היו רוצים להרגיש. באומנה זה אחרת. זה מרגיע.

     

    "מי יודע מה היה קורה אם לא הייתי מגיעה לשם? אולי הייתי במקום עם אנשים אלימים. יש הרי הרבה סיפורים. אולי הייתי עוברת עוד כמה בתים, אולי הייתי מתדרדרת, נופלת בכל מיני מקומות. באמת אני חושבת שהייתי מתדרדרת".

     

    • המידע באדיבות עמותת "מט"ב ". כל השמות בכתבה בדויים.

     

     

    • מעוניינים גם אתם לעזור לילדים ולהפוך למשפחת אומנה או למשפחה מארחת? חתמו כאן על הטופס המקוון.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "ילדה עם עיניים אדומות, דובי וכמה שקיות"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים