גברים רוצחים: קלישאת האהבה הופכת לסכין

"התחלתי לראות את החיים נקי בכלל עם מטרה אחת - רק היא! שכחתי הכל מסביב. שכחתי הכל, רק היא בראש. יגידו לי יש שמחה, אני אגיד להם היא, יגידו לי יש הנאה, אני אגיד להם היא, יגידו לי יש עולם, אני אגיד להם היא. החיים שלי מסך שחור, רק היא" (רוצח)

"היתה לי אהבה רק לאשה אחת, אפילו שהיו לי כל כך הרבה בחורות. ואולי גם יותר יפות ממנה, אני תמיד היו לי חתיכות, חתיכות, כשנתקלתי בה היתה לי בחורה, והיא היתה יפהפיה.... אז שנתקלתי בה, ההיא כבר בעיניי לא היתה כלום, כבר חלאס. רק זו, זו. כמו ילד שנותנים לו את הבובה הזו, ואחר כך נותנים לו משהו אחר, הכל, והוא לא רוצה כלום.

...זו אהבה ראשונה. היו לי בחורות עוד לפניה הרבה יותר, כן, יפהפיות לא פחות ממנה, אבל אותה אהבתי... אותה אהבתי יותר מכל העולם. עד היום אני אומר, עד היום אני אומר שרק אותה, ולא תהיה לי אחרת, גם אם אני אצא מבית הסוהר, לא, בחיים לא..."

אהבתו לה היא חד-פעמית ולכן גם נצחית; היא היתה האהבה הראשונה, האחרונה והיחידה. כלומר, האהבה מופרדת מאובייקט האהבה. האשה יכולה למות, אך האהבה אליה לא יכולה לגווע:

שאלה: לאורך 20 שנה זו היתה אותה אהבה?

תשובה: גם עכשיו זו אותה אהבה. עוד מיליון שנה, גם כשאני אמות, זה אותו דבר.

טענתו של המרואיין היא לא רק ש-20 שנות נישואים לא חיבלו בעוצמת האהבה, אלא גם מותה וגם מותו שלו לא יעשו זאת. האהבה, מנקודת מבטו, נישאת מעל הדמויות הממשיות ששיחקו תפקיד במציאות הממשית. האהבה מתנשאת מעבר לזמן ולמתרחש. היא מתקיימת כרעיון יותר מאשר כרגש הנתון להשפעות. וכרעיון, היא אינה חשופה לפגיעת שיני הזמן והאירועים. ולכן מות האהבה אינו נכרך במות האשה. האפשרות לקיומה של אשה חדשה בעולמו היא כוויתור על האהבה הנצחית לאשה המתה. אבל היא אשר מוגדרת במקומות רבים בראיון במונחי האני שלו ( "היא היתה בשבילי הכל, היא היתה הנשמה שלי"); לה, שהיתה "הנשמה שלו", אין תחליף. ולכן לא תהיה אשה אחרת, ולכן אהבתו לה שרירה וקיימת.

בצד תפיסת האהבה במונחי ראשוניות וייחודיות, בולטת גם תפיסת האהבה במונחי נצחיות וטוטליות חסרת פשרות. הטוטליות מוצאת אפיקי ביטוי שונים, המאוחדים כולם בזיהויה של אהבה ככוח מאפיל, חזק מן האדם. כמה דוגמאות לאופן שבו נתפסת האהבה ככוח נצחי, בלתי פגיע, בלתי ניתן לשינוי, חסין מחבלות, אין-סופי בממדים של מרחב וזמן:

"באותו שבוע היה הכי גרוע כל החיים שלי. השבוע האחרון... זה אשתי, אני אוהב אותה. מה שקרה, קרה, אבל אני אוהב אותה. זה נשאר במקום. אני אוהב את אשתי.

שאלה: אהבת אותה למרות כל מה שקרה?

תשובה: אני עד הסוף אהבתי. אני לא יכול לדבר... אהבה זה משהו אחר. גם כשיש בעיות זה לא מפריע לאהבה. למה זה לא בראש. זה בלב. זה בלב. יש לך ילדים? אחות? את אוהבת אחות? אפילו היא עושה לך בלגן, בגלל היא אחותך את אוהבת אותה.

שאלה: זאת אומרת שמפני שהיא אשתך אתה אוהב אותה?

תשובה: אני עכשיו לא יכול לדבר למה זה בלב. קודם, לא אוהב, לא מתחתן. התחתנתי - זה אומר אוהב.

שאלה: ולא יכול להיות שמפסיקים לאהוב?

תשובה: אהבה זה הכל, ילדים. מתי לאשה נולד ילדים, יותר אהבה. כמה יותר ילדים, ככה יותר אוהב הבעל. זה לא בראש, זה לא בעיניים, זה בלב. זה בלב נכנס זה לא יוצא. זה לא רק אני, זה כולם ככה. אני חושב, אבל לא מודים. יש הרבה אנשים ככה אבל לא מודים. אנשים אוהבים אבל לא מדברים, זה בלב, לא מודים. יש הרבה, ראיתי, אני עכשיו בגיל 38, עכשיו בבית סוהר יש גברים, הנשים זרקו אותם לבית סוהר, הלכו למשטרה, דיברו שהוא עשה ככה וככה, אבל אני רואה שהם אוהבים. הם אוהבים, אבל בגלל טעות ... מה שקרה לא מפריע לאהבה".

תסריט האהבה שלו מתחיל בגוף ראשון אך מתרחב מעבר להגדרה אישית, שכן מנקודת מבטו מה שחריג אצלו הוא לא תפיסת האהבה, כי אם הנכונות להודות בה. טענתו המרכזית היא שלא האהבה אחראית להתחברות של שני אנשים, אלא ההפך, החיבור ותחושת השייכות הם שאחראים להופעת האהבה. עבורו מה שנכון למשפחה - שאותה לא ניתן לבחור - נכון גם לבת הזוג. השימוש בדוגמת האחים משקף את ההתבוננות על אהבה כעל היות האחר חלק ממך: לא משום שאתה אוהב את האחר אתה רואה בו חלק ממך, להפך. משום שאתה רואה בו חלק ממך, אתה אוהב אותו. קודם באה השייכות, אחר כך באה האהבה. ואי אפשר שלא תבוא. בתסריט אהבתו ככל שמתחזקת השייכות, כך מתחזקת האהבה. עם התחזקות הקשר המחבר גבר לאשה - כשבאים הילדים - מתחזקת תחושת השייכות, וכך גוברת האהבה.

מוטיב נוסף של אהבה הוא מוטיב הנצחיות והחוסן. האהבה מוצגת ככוח מאפיל ואין-סופי שלא ניתן לחבל בו. דבר לא נגרע מן האהבה כל עוד מתקיימת השייכות. אהבה היא בלתי פגיעה משום שהיא "בלב ולא בראש", כלומר אינה מבוססת על היגיון כלשהו, אלא על היות האחר חלק ממני. משום שהוויה כזו אינה יכולה להשתנות, אין דבר שיכול לחבל באהבה. זהו רגש בלתי הפיך - "נכנס בלב ולא יוצא". מרגע שבאה, דינה להישאר לעולם.

טריטוריה שנכבשה לעולם לא תשוחרר

תפיסת הלב האוהב כקשיח, כבלתי ניתן לשינוי, נובעת מתוך זיהוי מה ששלו כבלתי ניתן לשינוי; אחיו לא יוכל לחדול מלהיות אחיו, אחותו לעולם תישאר אחותו, ומכוח זהותה ככזו, הוא יאהב אותה בלי שום קשר לאדם שהיא ולמעשיה. יתרה מזו, אהבה אינה תובעת הדדיות ואפילו לא יחסים טובים או תפיסה חיובית של הזולת האהוב. כל שנדרש לאהבה הוא תפיסת השייכות. ובשייכות - כמו באהבה - לא ניתן לחבל. ולכן בתסריט אהבתו אהבה היא לנצח. לא יכול להיות שמפסיקים לאהוב. אהבתו אליה היא אהבה למה ששלו. ומה ששלו לא יכול להפוך ללא-שלו. טריטוריה שנכבשה לעולם לא תשוחרר.

בצד הטוטליות והנצחיות המיוחסות לאהבה בולטת גם התפיסה הרואה באהבה חותם של כשרות מוסרית. אהבה מתפקדת כמילה נרדפת לטוהר כוונות. ומשום כך מה שנעשה למען האהבה, מתוך האהבה ובשם האהבה, מוצדק בדיוק משום כך. האהבה נתפסת כהצדקה אולטימטיבית, כתירוץ הלגיטימי, כאידיאל ה"נכון". אהבה משמשת כאידיאל ראוי בשני מובנים:

1. אהבה אינה יכולה לטעות או לעשות רע. האידיאל הנכון הוא האידיאל הרצוי חברתית, ובה בעת לעולם חסין מפני ביקורת. ה"אהבה" מטהרת כל שרץ, פותחת כל דלת.

2. אהבה היא המולך, וכל קורבן הוא קורבן ראוי. כלומר, היא האידיאל שראוי לשרתו – להקריב למענו, למות עבורו, למות וגם להמית.

כך מסביר מרואיין מדוע, גם לאחר שהוצא מהבית בצו הרחקה, לא הרפה מאשתו וניסה לכפות עליה לקבל אותו בחזרה:

"כן, רציתי בכל זאת, אהבתי אותה. מה אני אעשה? האהבה, איך אומרים - האהבה עזה כמוות. כתוב גם כן בשיר השירים. וזה לא אני כתבתי את זה. שלמה המלך כתב את זה. החכם בחכמים".

התפיסה של האהבה כמשהו נצחי, שאיננו דועך ושאיננו פגיע בפני איומים, מנוגדת לכוונתה של האשה לעזוב. אכן, אהבתם של גברים רוצחים, כפי שהיא משתקפת במכלול, היא אוצר בלום של סתירות: אידיאל האהבה מצוי בהתנגשות מתמדת עם מציאות האהבה. הדאגה לבת הזוג, המתבקשת מתסריט האהבה, היא בפועל דאגה לעצמי ועיוורון כלפיה. הנתינה אינה באה עם התחשבות בצד המקבל. תפיסת האהבה כנצחית, כבלתי ניתנת לדעיכה וכחסינה מפני כל איום, מתייצבת אל מול כוונת הפרידה של האשה. הפטרונות הגברית של מי שרואה עצמו כבעל הכוח היא בפועל הוויה של תלות וחולשה. ההגנה והשמירה המתחייבות מן האופן בו מוגדרת האהבה מקבלות צורה של רדיפה, כפייה, איום ופגיעה. הנכונות המוצהרת למות למען האהבה מתורגמת לקיפוח חיי האהובה. בת הזוג האהובה היא האדם החשוב ביותר בחייהם של אותם גברים, אך במציאות המתהווה לא בת הזוג, אלא אהבת הגבר אליה, מקבלת חשיבות עליונה. האהבה היא חזות הכל. האשה עצמה, על אישיותה ורצונותיה, הופכת בלתי חשובה, נעדרת ממשחק האהבה.

משמעות הפרידה: "כי בלעדייך אני בעצם כלום"

"לעולם לא אדע מה גרם לך לברוח... אני יודע רק שלא נותר דבר... שנותר לי לראות בעולם הזה רחב הידיים" (ארבעת האחים)

"בכל פעם שאנחנו נפרדים לשלום, אני מתה קצת" (אלה פיצג'רלד)

"וכשהיא החליטה שהיא לא רוצה להיות יותר חלק ממני, לא נשאר לי כלום" (רוצח)

רוב מקרי הרצח או נסיונות הרצח המתוארים בספר זה התרחשו על רקע כוונת האשה להיפרד מהגבר. משמעות כוונת הפרֵידה של האשה עבור הגבר עומדת על חוויה שתמציתה כמילות השיר, המשיתות על האשה נטל עצום - היות כל עולמו של הגבר והתנאי לקיומו: "בלעדייך אני חצי בן אדם, בלעדייך אני בעצם כלום" (שלומי שבת וליאור נרקיס. מילים: עוזי חיטמן). עולם התוכן המשתקף מהעדויות נותן ביטוי למשמעות הממשית, הגורלית והמסוכנת של מה שנחזה להיות לא יותר מהבעת אהבה.

הפן המוסתר - הנשכח בשיר - הוא זה השואל על משמעות הפרידה ועל עצם היתכנות הפרידה בנסיבות שבהן "בלעדייך-אני-בעצם-כלום". אם האשה היא התנאי לקיומו של הגבר כבן אדם שלם, אם יכולתו להמשיך לתפוס את עצמו כמישהו מותנית בהיותה חלק מחייו - כיצד יוכל להניח לה ללכת?

וכך, בצדה האפל של הבעת האהבה האולטימטיבית הופכת האשה בת ערובה לחייו של הגבר, ומכאן גם לחייה שלה. מילות השיר הזה ותואמיו הרבים אינן יותר מקלישאה שטוחה של אהבה. אבל כאשר הקלישאה מתמלאת בתוכן, האהבה הופכת לסכין.